כמה באמת שטח ביישובים הבדואים בנגב מנוצל לבניה?

תנועת רגבים מפרסמת נתונים חדשים המצביעים על כך כי חרף מאות אלפי הדונמים שהוענקו ליישובים הבדואים בנגב לאורך השנים, הם אינם מנצלים את הקרקעות ואחוז גבוה מהן שוממות וריקות. הסיבה לכך טמונה בסוגיית "תביעות הבעלות" במסגרתה כ – 5% מהבדואים בנגב טוענים לבעלות על קרוב ל 800,000 דונם. רגבים: "חייבים לשנות את כללי המשחק"

בחלק ניכר מיישובי הבדואים בנגב, היקף האוכלוסיה המתגוררת בתחומם קטן בהרבה ביחס לשטח שהוקצה להם, מה שיוצר שטחי ענק שוממים ויישובי רפאים, כך עולה מנתונים חדשים שמפרסמת תנועת רגבים. לדוגמה, במרחב מרעית הסמוך לערד הכולל את היישובים מכחול, כוחל'ה ודריג'את, מתוך 15,548 דונם המוקצים ליישוב, מנוצלים בפועל רק 2,458 דונם (15.8%) למגורים ומתגוררים בהם כ – 2,819תושבים בלבד. דוגמה נוספת בעיירה כסייפה שגודלה 13,666 דונם, השטח המנוצל למגורים הוא 3,061 דונם בלבד (22.4%) ומתגוררים בה כ 20,000 תושבים. לצורך השוואה, גודלה של כפר סבא הוא 14,500 דונם ומתגוררים בה מעל 110,000 תושבים. 

תנועת רגבים שחוקרת את הסוגיה לאורך שנים, מסבירה כי הסיבה לכך טמונה בסוגיית תביעות הבעלות, סוגיית מפתח בהבנת החברה הבדואית בנגב. בשנות ה-70 מדינת ישראל אפשרה לבדואים להגיש תביעה לבעלות על קרקע בנגב, כך הוגשו 3,220 תביעות שעד היום אף לא אחת מהן התקבלה על ידי בית המשפט, והקרקעות נרשמו בבעלות המדינה. חרף זאת, החוק הבדואי קובע שאף בדואי לא יכנס לשטח שבבעלות בדואי אחר ללא הסכמתו, "חוק" זה מהווה בסיס לרוב מלחמות הדמים בקרב המגזר. 

על אף שאותם הטוענים לבעלות על קרקע מעולם לא הצליחו להוכיח כי היא אכן שלהם, מדינת ישראל יצאה מגדרה לאורך השנים בנסיונות להגיע עימם להסכמי הסדרה ופיצויים אך נחלה כשלון מוחץ, תוך שהיא יוצרת להם תמריץ דווקא להמשיך ולהמתין מתוך ציפייה כי יוכלו להרוויח יותר בהסכמים עתידיים בשל עליית ערך הקרקע והורשת הזכאות מדור לדור. 

במקביל, מדינת ישראל מתוך רצון לייצר מענים לאוכלוסיה הבדואית ומחוסר הבנה של אותה סוגיית מפתח, הקימה עוד ועוד יישובים ושרטטה קווים כחולים על קרקעות הנמצאות תחת תביעה וכתוצאה מכך מעל 70% משטחי היישובים אינם מפותחים ואינם מיושבים, ולא ניתן לקיים בהם רצף מענים ותנאים להבטחת איכות חיים, ובוודאי לא לכנס את הפזורות סביב. 

יהודה קאפח, רכז דרום בתנועת רגבים: "שנים שאנו שומעים זעקות שלבדואים אין איפה לגור. אך מה מתברר? שהם קיבלו יותר שטח מכל מגזר אחר במדינה ולמעשה לא מנצלים אותו כלל. כך למעשה מספר מצומצם של בדואים הטוענים לבעלות על הקרקע תוקעים גם את המגזר הבדואי עצמו וגם את מדינת ישראל כולה ולא מאפשרים לפתח ישובים נורמאליים עם איכות חיים ושכונות לקליטת תושבי הפזורה. חייבים לשנות את כללי המשחק: בראש ובראשונה להבין ולהכיר את הבעיה, ופשוט לייצר מצב שלאותם תובעים יהיה תמריץ כן להגיע להסכם ולשחרר את הפקק, ובטח ובטח שהפתרון הוא לא להקצות ולו מטר נוסף לאותם יישובים."