תגית: בניה בלתי חוקית

ההשתלטות של ראש מועצת פוריידיס על קרקע ציבורית הסמוכה לביתו נמשכת כבר שנים ארוכות, אולם הפעם נעשה הדבר בחסות המועצה שבראשה הוא עומד || צפו בחשיפה שלנו בערוץ 2:

כבר שנים ארוכות מנסה ראש מועצת פרדיס, יונס מרעי, להשתלט על קרקע ציבורית הסמוכה לביתו. היתר הבניה המקורי על המבנה עומד על 95 מטרים רבועים בלבד, אולם עם השנים צמח הבית לחמש קומות ולמימדים מפלצתיים של 550 מ"ר.

ראש המועצה, הגורם האחראי בין השאר על חוקי התכנון והבנייה ביישובו, לא הסתפק בתוספות הבניה הבלתי חוקית, אלא אף הוסיף ופלש למגרש הסמוך – קרקע ציבורית בבעלות מנהל מקרקעי ישראל.

לפני 3 שנים הורה בית המשפט למרעי לפנות את הקרקע ולהרוס את הבניה שעליה, וכך אכן נעשה, אלא שלאחרונה השטח 'נכבש' מחדש. על גבי הקרקע הציבורית נבנו חניה מקורה ושני צימרים, אלא שהפעם נעשה הדבר בחסות המועצה שבראשה הוא עומד.

תכנית שהופקדה לאחרונה מטעם ועדה המקומית לתכנון ובניה (שכלל עובדיה כפופים לראש המועצה) אמורה לאפשר את הפלישה ולתת לה גושפנקה חוקית, במידה והיא תאושר.

בדרך כלל יש תכנון ואחר כך בניה, ופה יש בניה ואחר כך תכנון. בן אדם עושה כל מה שהוא רוצה בניגוד לחוק, ואר כך מנסה להלבין בדיעבד את הדברים. ככה לא מתנהלת מדינה נורמלית. היוזמה של המועצה להלבין את הבניה הלא חוקית היא ביזוי שלטון החוק והמנהל התקין.

לפני מספר חודשים העניק בית המשפט העליון פסק דין מכונן בפרשת אל עראקיב – תיק הדגל של תביעות הבעלות של הבדואים בנגב. היום אנחנו מגישים לציבור את מסמך 'אל-עראקיב והנראטיב' – תמצות פסק הדין, המהווה אבן דרך להסרת החסמים לפיתוח הנגב

טענות הבדואים לבעלות על מאות אלפי דונמים בנגב, מלוות את השיח הציבורי במדינת ישראל כבר שנים ארוכות, ומהוות את אבני הנגף המשמעותיות ביותר העומדות בפני ממשלות ישראל בבואן לטפל בקידומה של האוכלוסיה הבדואית בנגב לסטנדרטים ראויים למדינה מתוקנת במאה ה- 21. במהלך עשרות השנים האחרונות נמנעו ממשלות ישראל מהתמודדות ישירה עם סוגיית הבעלות תוך שכל ממשלה משאירה את הטיפול בתפוח האדמה הלוהט לזו שאחריה, והשיח הציבורי שליווה את הסוגיה התנהל באופן בו הציבור הישראלי הולעט בשקרים, פרשנויות ושמועות.

ארגוני שמאל הממומנים בנדיבות על ידי ממשלות זרות בחרו ליטול את סוגיית בירור הזכויות במקרקעין, ולהפכה לסלע מחלוקת מהותי הנושא אופי לאומני. במקום שהסוגיה תידון ותטופל כשאלה משפטית קלאסית ואוניברסלית, בוחר השמאל הרדיקלי להציגה בישראל וברחבי העולם כהיבט נוסף של הסכסוך היהודי-ערבי, תוך השחרת פניה של מדינת ישראל כגורם קולוניאליסטי ומנשל.

לפני מספר חודשים דחה בית המשפט העליון את תביעת הבעלות המפורסמת ביותר, בפרשת אלעראקיב. ניתן לקבוע כי פסק הדין (ע"א 4220/12) הוא היסטורי ומכונן, מאחר והסוגיות שהועלו בעתירת המשפחה, שזורות בנרטיב הבדואי ונוגעות לאלפי התביעות חסרות הבסיס שהוגשו במרחב. באמצעות מקרה זה, ביקשו ארגוני השמאל להציב אבן בוחן וליצור תקדים משפטי מסוכן, שיקעקע את בעלותה ומשילותה של מדינת ישראל באיזור הנגב.

אל עראקיב הוא כפר בדואי לא חוקי שהוקם בסביבות 1999 על אדמות מדינה כ-10 ק"מ מצפון לבאר שבע. אנשי משפחת אל-עוקבי מהעיירה רהט, פלשו לאדמות המדינה והחלו לעבדה ולהקים במקום מבנים שונים, בטענה כי אדמות אלו היו שייכות למשפחתם במשך דורות רבים. לטענתם, הם פונו מהאזור לאחר מלחמת השחרור על ידי צה"ל, תוך הבטחה שהפינוי הוא זמני בלבד.

במאבק מתוקשר, אלים וקולני אותו ייצאו ארגוני השמאל לתקשורת הבינלאומית, פלשו המשפחות הבדואיות למקום קרוב ל-80 פעמים, ובכך הפך אל-עראקיב למותג המסמל את מאבקם העיקש "וההרואי" של הבדואים להיצמד בכל מחיר לאדמה שעליה הם יושבים מאות בשנים, כביכול.

במקביל פנו הפולשים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א 7161/06), בדרישה לרשום על שמם כ-10,000 דונמים של קרקע, בטענה כי על חלקות אלו התקיים כפר היסטורי בשם 'אל-עראקיב' מאז התקופה העות'מנית, וכי משפחתם עיבדה את האדמות שהיו בבעלותה, והעבירה אותן בירושה מדור לדור.

למעשה, שלל טענות בני משפחת עוקבי בפרשיית אל-עראקיב יצרו, יחדיו, תיאור של הנראטיב הבדואי בדבר זכויות עתיקות במקרקעין במרחב הנגב. כלומר – על פי תפיסתם של הבדואים, המציאות בה הם חיו בנגב, במהלך עשרות השנים שקדמו להקמת מדינת ישראל ולאחר הקמתה, הקנתה להם זכויות של בעלות באדמות.

פעיל השמאל הרדיקלי פרופסור אורן יפתחאל, מהמחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי מאוניברסיטת בן גוריון, אף שימש כעד מומחה מטעם התביעה. יפתחאל הגיש לבית המשפט שתי "חוות דעת מומחה" גדושות בשורה ארוכה של ראיות לכאורה, לפיהן אדמות אלו אכן היו בבעלותה של משפחת אל-עוקבי במשך שנות דור.

בשנת 2012 דחתה השופטת שרה דברת את התביעה וקיבלה במלואה את עמדת המדינה, תוך שהיא מפרקת אחת לאחת את טענות התביעה. הפולשים מיהרו לערער לבית המשפט העליון כנגד פסק הדין השיטתי והמפורט, אולם במאי 2015 דחה הרכב השופטים בהשתתפות אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ואסתר חיות את הערעור. השופטים לא חסכו במילות הביקורת על טיבן ואמינותן של הראיות כביכול שהציג יפתחאל, והציגו עירום ועריה את "חוות דעת המומחה" שהגיש.

שתי הערכאות הגיעו לשתי קביעות משמעותיות: הקביעה האחת, עובדתית, היא שלילת חלק ניכר מטענות הבדואים וערעור בסיס הנראטיב הבדואי עצמו. הקביעה השניה, משפטית במהותה, היא כי לנראטיב לבדו, גם אם היה מגובה בעובדות היסטוריות, אין את היכולת להקנות לבדואים מעמד משפטי מוכר בקרקע וכי זכויות אלו נקבעות אך ורק בטענות משפטיות שמקורן בחוק.

כשירות לציבור אנחנו מוציאים לאור את מסמך המדיניות "אל עראקיב והנראטיב" הסוקר בקצרה את הסוגיות שנידונו בפני בית המשפט ומפרט את עיקרי פסק הדין היסודי שניתץ בשיטתיות את שלל המיתוסים.

כל מי שבוחן את הסוגיה בהגינות מודה כי מלחמת ההתשה המשפטית שמנהלים ארגוני השמאל ואחוזים בודדים מכלל הבדואים כנגד מדינת ישראל, היא זו שמונעת כבר שנים ארוכות את קידומן של תכניות לאומיות לפיתוח הנגב לרווחת כלל תושביו. שבויי המערכה הזו הם תושבי הנגב כולו, ובראשם מרבית האוכלוסיה הבדואית המוחלשת שכלל אינם צד בסכסוך.

אין ספק כי קביעותיו הנחרצות של בית המשפט בפרשיית אל-עראקיב צריכות להוות זרז לקידום ההליכים המשפטיים לבירור מעמדם המשפטי של האדמות בנגב תוך רישום הבעלות בקרקעות אלו על שם בעליהן החוקיים (בהתאם לחוקי מדינת ישראל ולא בהתאם לנראטיב הבדואי). בכך ניתן יהיה להסיר מעל סדר היום את סוגיית הבעלות באדמות הנגב, ולאפשר את קידום הליכי הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב לרווחת הנגב ומדינת ישראל כולה.

עתרנו לבג"ץ נגד בתים הנבנים בחודשים האחרונים על ידי ערבים צמוד ליישוב בית אל. לאחרונה הורה בג"ץ על הריסת 24 דירות שנבנו ללא היתר בתוך בית אל, למרות החלטה עדכנית מטעם המנהל האזרחי להעניק למקום היתר בניה

כמאה וחמישים מטרים מבתי היישוב בית אל שבבנימין, מוקמים בחודשים האחרונים שני מבני קבע, ללא היתרי בניה וללא תכנית מתאר או תב"ע. מיד לאחר זיהוי התחלת הבניה, פנתה 'רגבים' למנהל האזרחי בדרישה להקדים תרופה למכה, ולבצע הליכי אכיפה כנגד המבנים, לאור הנסיון המלמד כי במידה והם יאוכלסו, ברור שלא תתבצע כל אכיפה כנגד העבריינים.

כידוע, ביהודה ושומרון ישנם עשרות אלפי מבנים בלתי חוקיים שהוקמו באין מפריע על ידי ערבים בשטחי C,  בהם גם האחריות האזרחית וגם הבטחונית מוטלת על צה"ל והמנהל האזרחי. לעיתים רחוקות בלבד רשויות האכיפה מוציאות לפועל צו הריסה, כדי ליצור מצג של אכיפה במגזר הערבי ביהודה ושומרון, והיא מכוונת כלפי מבני פח או אוהלים ולא כלפי מבני קבע.

בד בבד עם המשך הבניה, הוסיף המנהל האזרחי להתעלם מפניותנו. לאחר התעלמות ממושכת מצד המנהל עתרנו לבג"ץ.

בעתירה הודגש כי למרות שבשורת פסקי דין קודמים קבעו השופטים כי אין בכוונתם להתערב בשיקול הדעת ובסדרי העדיפויות לאכיפה מטעם המנהל האזרחי, הרי שלאחרונה ניכרת מגמת שינוי בכך, ועל כן מתבקש בג"ץ להורות על צעדי אכיפה כנגד המבנים.

במספר מקרים בשנים האחרונות הרחיב בג"ץ את הביקורת מטעמו על תפקוד רשויות האכיפה, גם בסיטואציות שבעבר הצהיר בהן כי אין בכוונתו להתערב, ובמקרים שהוגדרו על ידי רשויות האכיפה ככאלה הנמצאים בתחתית סדר העדיפויות  (בתוך תחומי יישובים ועל גבי אדמות מדינה). כך קרה שבג"ץ הוציא צווי ביניים ופסקי דין בעתירות שונות שהגישו ערבים וארגוני שמאל נגד בניה בתוך תחומי היישובים היהודים – כאשר רשויות האכיפה מצהירות כי מדובר במבנים הנמצאים בתחתית סדרי העדיפויות.

המקרה הבולט מכולם הוא פסק הדין שניתן בשנת 2014 בבג"ץ 9669/10. עתירה זו הוגשה כנגד בתים שהוקמו בתוך תחומי היישוב בית אל ("מתחם דריינוף"). המבנים הכוללים 24 דירות מגורים נבנו ללא היתר על קרקע שנתפסה על ידי מדינת ישראל לפני עשרות שנים בצו צבאי.

הסוגיה שנדונה בבית המשפט בעתירה זו, נגעה אך ורק לשאלה התכנונית ולהיעדרו של היתר בניה, ולא לסוגיית הקרקע, מאחר ומעמדה נחשב כ'אדמות מדינה' לכל דבר.

בפסק הדין החליט הנשיא לשעבר, השופט אשר גרוניס, להתערב בסדר פעולות האכיפה של המינהל האזרחי, תוך שהוא מחייב את הריסת המבנים תוך שישה חודשים מיום פסק הדין. זאת למרות העובדה כי בתים אלו נבנו על קרקע המוחזקת על ידי המדינה, ולמרות הצהרת המנהל האזרחי כי נפתחו כבר הליכי תכנון ואישור לבתים אלו, וישנה סבירות גבוהה מאוד להסדרתם.

בדיון נוסף שהתקיים לאחרונה בעתירה זו בהרכב של השופטים נאור, רובינשטיין וחיות ביקש הקבלן דריינוף שבנה את המבנים, להימנע מהריסת הבתים עקב שינוי נסיבות מהותי, מאחר וועדת המשנה להתיישבות של מועצת התכנון העליונה במנהל האזרחי החליטה להעניק היתרי בנייה למקום, וכי מיצוי האפיק התכנוני יסתיים תוך ימים ספורים במתן היתר.

חרף השינוי המהותי הורו השופטים כי יש לקיים את פסק הדין בשל עקרון 'מעשה בית דין' ו'סופיות הדיון', ועל אף כי מבנים אלו ייבנו מחדש בהיתר לאחר שייהרסו.

בהתאם לאימוץ 'גישת הרחבת ההתערבות' על ידי בג"ץ בתיק דריינוף, מצפה 'תנועת רגבים' כי גם בעתירה שהגישה יפעל בג"ץ באופן דומה, ויורה למנהל האזרחי למנוע את אכלוסם של המבנים הערבים שהוקמו ליד בית אל – מעבר לגדר. בנוסף התבקש בג"ץ להוציא צו ביניים שיאסור את המשך בניית המבנים ועשיית כל שימוש בהם עד למתן פסק דין בעתירה.

מעניין יהיה לעקוב אחר התנהלות בג"ץ בעתירה שלנו, בהשוואה לפסק הדין מעורר המחלוקת בפרשת בתי דריינוף.

מערכה עיקשת שהובלנו נגד ועדת התכנון אבו בסמה הסתיימה בהצלחה תקדימית חרף חלקיותה: הריסת חומה באמצעותה השתלט עבריין בניה על תשע (!) חלקות שהכשירה המדינה כפתרון נדיב עבור תושבי הפזורה

הבניה הבלתי חוקית הנפוצה בנגב היא כבר לא ענין חדש, אך עזות מצחם של עברייני הבניה מגיעה בכל פעם לשיאים חדשים וחסרי תקדים. הבעיה איננה קיימת רק בפזורה הבלתי חוקית, אלא גם בתוך תחומי היישובים הבדואים המוסדרים. חוסר התגובה של רשויות התכנון והבניה מעניקות רוח גבית ברורה להפרות החוק. דוגמה בולטת לכך היא טירה מפוארת ורחבת ידיים אותה התחיל לבנות לפני כשנתיים, בניגוד לחוק, תושב בדואי בכפר אל סייד שבנגב.

אל סייד הוא יישוב בדואי מוסדר וחוקי בתחומי המועצה האזורית אבו בסמה, בעל תכנית מפורטת. במשך שנים ארוכות מנסה מדינת ישראל לקדם את הסדרת ההתיישבות הבדואית הבלתי חוקית ולהעתיק את תושבי הפזורה לתחומי היישובים המוסדרים. לשם כך הושקעו מאות מיליוני שקלים בתכנון היישובים, בהקמת תשתיות ציבוריות ובפיתוח מגרשים לבניה עבור תושבי הפזורה.

הפולש הקים את ביתו הענק מבלי להתחשב בדרישות החוק ובתכניות המתאר, אך לא הסתפק בכך והחליט גם לספח לעצמו תשע (!) חלקות קרקע סמוכות עליהן השתלט בעזרת נטיעת עצים וגידור השטח בחומת מתכת ופח, שהפכה את המתחם לאחוזת ענק.

בקיץ שעבר שלחנו פניה דחופה לוועדת התכנון המקומית בדרישה להוציא צו הריסה מנהלי למבנה ולגידור החלקות שנועדו לצרכי תושבי הפזורה. הוועדה השיבה כי כנגד הפולש הוגש כתב אישום על בניה בלתי חוקית שעצרה את התקדמות הבניה אולם "מאחר ובעל המבנה הגיש בקשה לקבלת היתר, וישנו אופק תכנוני למבנה", לא תתבצע נגדו אכיפה מנהלית. את הצעד הבסיסי ביותר בעבודתה של ועדת התכנון המקומית- הוצאת צו הפסקת עבודה למבנה – ביצעה הוועדה רק לאחר פניית רגבים.

הוועדה הוסיפה כי בניית הגדר הושלמה זה מכבר ולכן לא ניתן להרסה בהליך מזורז של צו מנהלי. זמן קצר לאחר מכן, תיעד רכז מחוז דרום שלנו בחודשים אוקטובר-נובמבר 2014 את המשך עבודות הבניה בבית, שהתקיימו על מי מנוחות חרף צו הפסקת העבודה שהוציאה הוועדה בעקבות פניית רגבים.

חרף קיומם של מבנים בלתי חוקיים רבים בתחומה, נתוני חופש מידע שחשפנו מלמדים כי לאורך שנת 2013 כולה, לא ביצעה הוועדה המקומית אבו-בסמה ולו צו הריסה שיפוטי אחד. ברחבי המועצה, כולל ביישובים המוסדרים, קיימים עשרות אלפי מבנים בלתי חוקיים. סך ההריסות בשנת 2013 הסתכם בשישה מבנים בלבד, מתוכם ארבעה נהרסו בהריסה עצמית.

התנהלות זו של הוועדה המקומית לתכנון ובניה מאפיינת את פעילותה, או כפי שמתברר – את חוסר פעילותה. הוועדה נמנעת מכל פעילות אכיפה כנגד בניה בלתי חוקית – אשר בדיוק לשם כך הסמיך אותה החוק, והיא מתמקדת בהלבנת בניה בלתי חוקית ובהגשת כתבי אישום שנמרחים לאורך שנים והדרך עד למימושם כמעט אין סופית.

לאחר פניה נוספת שלנו בינואר האחרון בה התריע עו"ד עמיר פישר כי נעתור בנידון לבית המשפט, הרסו בימים האחרונים פקחי המועצה את החומה. בכל מקום אחר צעד אכיפה שכזה הוא עניין יומיומי וזניח. על אף שהדבר מהווה הצלחה חלקית בלבד, באופן אבסורדי מדובר כאן בתקדים חשוב של מימוש שלטון החוק והמשילות של מדינת ישראל בנגב.

צו הריסה שניתן לבית לא-חוקי בוואדי ערה לפני כ-8 שנים, עומד לפקוע בעוד ימים ספורים. בית המשפט ופרקליט המדינה תקפו את המשטרה שדחתה את מימוש הצו כבר ארבע פעמים. אנחנו יוצאים בעתירה דחופה לבג"ץ בדרישה לממש את ההריסה לאלתר 

בשנת 2007 הוצא צו שיפוטי המורה להרוס בית מגורים שנבנה בניגוד לחוק בקצה שכונת עין אל איברהים באום אל פאחם. בעליו, עבד אגבאריה, בנה את הבית רחב הידיים באדמה חקלאית, מחוץ לתחומי תכנית המתאר של העיר.

אגבאריה קיבל מבית המשפט ארכה בת 18 חודשים למימוש עצמי של צו ההריסה, והודגש כי אם לא יבצע את ההריסה בעצמו, יבצעו אותה רשויות האכיפה בתוך שלושה חודשים. לאגבאריה לא אצה הדרך לבצע את הצו השיפוטי, אולם מסתבר שגם משטרת ישראל החליטה להמנע מביצוע האכיפה ולמשוך את הזמן שוב ושוב, עד ימים אלו.

לאחר שאגבאריה לא הרס את המבנה בפרק הזמן שהוקצב לו, הוגש כנגדו כתב אישום בגין עבירה של אי קיום הצו. בשלהי 2010 שוב הורה בית המשפט כי אגבאריה יהרוס את המבנה בעצמו עד מאי 2011, וכי אם לא יעשה כן – יבצעו זאת רשויות האכיפה.

אגבאריה מצידו הוסיף ונקט את כל המהלכים האפשריים כדי למשוך את הזמן. אחרי שורת עתירות מנהליות שנדחו, הוא המשיך לשים את רשויות החוק ללעג וקלס ועתר לעיון מחדש בפסק הדין – שהוגדר כבר פעמיים כמוחלט וסופי. עתירה זו נדחתה אף היא, תוך שבית המשפט תקף בחריפות את התנהלות הצדדים. "לא ניתן שלא להשתאות נוכח עזות המצח של העותרים מחד גיסא, וקוצר, או שמא רפיון ידן של רשויות המדינה מאידך גיסא". 

הכדור הגיע לידיה של המשטרה, אך זו ביקשה שוב ושוב מבית המשפט לדחות את ביצוע הריסת המבנה. כתמיד, נימקה המשטרה את אי ההריסה בטיעונים כלליים של שיקולי בטחון, ובצורך להיערכות כוחות משטרה בהיקף נרחב מחשש לשלום הציבור.

בסוף דצמבר 2014 נענה בית משפט השלום בחיפה לבקשת המשטרה, והאריך בפעם הרביעית את המועד לביצוע ההריסה, תוך שהוא קוצב את ביצוע ההריסה עד לתאריך ה-1 למרץ 2015. בהחלטה מתח השופט ביקורת קשה על המשטרה. "משהוטלה משימת ההריסה גם על כתפי המאשימה על פי בקשתה, היה עליה להיערך כראוי לביצוע ההריסה תוך זמן סיבר. יש לזכור שאי ביצוע צו הריסה שיפוטי במשך שנים רבות מהווה פגיעה בשלטון החוק, ויש בו משום זילות הוראת בית המשפט. ככל שמתארכת התקופה בה לא מבוצע הצו השיפוט, הפגיעה בשלטון החוק גדלה ומתעצמת. פגיעה זו, נוכח השתלשלות האירועים, הפכה לנחלתם של שני הצדדים להליך הנוכחי".

במכתב חריף ששיגר פרקליט המדינה שי ניצן למפכ"ל המשטרה, גולל ניצן את השתלשלות האירועים בסיומו ציין כי "לא ניתן להפריז בחשיבות ביצעו של הצו, אשר הפך לאבן בוחן ליכולתנו לשמור ולהגן על שלטון החוק, ולאכוף את הדין ללא מורא ומשוא פנים". ניצן דחק במפכ"ל להנחות את הגורמים המתאימים לתת סיוע משטרתי לביצוע ההריסה בהקדם האפשרי, עוד טרם פקיעת מועד הצו. "לא ניתן להבטיח כי מועד זה יוארך פעם נוספת על ידי ביהמ"ש. אם הצו לא יבוצע עד למועד זה ועקב כך יפקע הצו, יהיה זה בגדר "בזיון" לשלטון החוק!", הוסיף ניצן.

לפני כשלושה שבועות פנינו במכתב דחוף למפקד מחוז חוף במשטרה, ניצב חגי דותן (שהודח בשבוע שעבר) בדרישה להעמיד את הסיוע הדרוש לשם ביצוע האכיפה בהתאם ללוח הזמנים שנקבע עלידי בית המשפט.

מאחר ופניה זו לא נענתה נעתור לבג"ץ בדרישה לאכוף על המשטרה לממש לאלתר את צו ההריסה ולסיים את הסאגה הממושכת, ששמה ללעג ולקלס את שלטון החוק במשך שנים כה רבות. 

בתי עסק שהוקמו במרחק מטרים בודדים מהכביש הראשי, ללא היתרי בניה וללא רישוי עסקי גורמים לסכנה בטיחות ומפגעים סביבתיים. לאחר התעלמות ממושכת מצד המנהל האזרחי, עתרנו יחד עם הישוב עלי לבג"ץ

עתרנו יחד עם הישוב עלי לבג"ץ (1184/15) כנגד פעילותם של בתי עסק שהוקמו בניגוד לחוק בכפר לובאן א-שרקיה, ליד עלי, במרחק מטרים ספורים מכביש 60, בו חולפים מדי יום עשרות אלפי נוסעים.

במרחק מטרים בודדים מהכביש נבנו בשנים האחרונות חמישה בתי עסק ללא היתרי בניה: תחנת דלק פיראטית, שתי חנויות לחומרי בניין, מוסך, עסק לסחר ברזל וגריטת מכוניות, וכן בית מגורים רחב ידיים.

לאחר שתכתובת ממושכת שלנו מול המנהל האזרחי בדרישה לאכיפת החוק במקום לא נענתה, התבקשו השופטים להוציא צו ביניים שיורה למנהל האזרחי ולמשרד הבטחון למנוע באופן מיידי את פעילותם של בתי העסק המסוכנים, ולאכוף כנגד העבריינים את החוק.

עסקים אלו פועלים ללא היתר בניה וללא רישוי עסקי. בין בתי העסק מופעלים תחנת דלק ומוסך, אשר פוטנציאל הנזק הסביבתי הכרוך בהפעלתם הוא גדול מאד, וכאשר מדובר על עסק הפועל ללא פיקוח וללא היתר – על אחת כמה וכמה. המבנים הוקמו סמוך לציר 60 המהווה עורק תחבורתי ראשי במרחב יהודה ושומרון, על מנת "למשוך" לקוחות מהכביש הראשי לעסקים אלו. עובדה זו גורמת לקיומם של מפגעים תחבורתיים מדי יום, כאשר רכבים נכנסים ויוצאים מן העסקים נשוא העתירה תוך שהם פורצים ויוצאים מן הכביש ללא הסדרה ראויה.

בנוסף, אוסר החוק על בניית כל מבנה במרחק הקטן מ- 150 מטר מכביש ראשי, וביהודה ושומרון הוצא צו אלוף מיוחד בעניין זה, לאור ריבוי המקרים בהם בוצעו פיגועים כנגד אזרחים ישראלים הנעים על צירים אלו.

בדברי הסיכום לעתירה הודגש, כי הפניה לבג"ץ נעשתה לאחר התעלמות ממושכת של המנהל האזרחי מהפניות ששלחנו לו: "אין זה ראוי כי גוף שלטוני יתעלם מפניות המועברות אליו והעותרים סבורים כי על בית המשפט לומר את דברו בעניין. העותרת איננה מהעומדים על קוצו של יו"ד בכל הנוגע ללוחות הזמנים הקבועים בחוק לשם מתן מענה, אולם נראה כי הפעם הוגדשה הסאה".

חשיפה: עשרות צימרים הוקמו בניגוד לחוק בשטחים חקלאיים של כפרי הדרוזים למרגלות החרמון. למרות פניות חוזרות ונשנות מטעם רגבים לרשויות האכיפה, הבניה בשטח נמשכת. על רישוי עסק, ופיקוח בטיחותי ותברואתי, בכלל אין מה לדבר.

צימר פסטורלי בתוך מטע מלבלב למרגלות החרמון, יכול להשמע כמו פתרון מצוין עבור מי שמחפש חופשה שקטה עם נוף מדהים, אולם לא כל מי שמגיע לכפר הצימרים ב'עמק היעפורי' הפסטורלי מודע לכך שהצימרים שצצו במקום כפטריות אחרי הגשם, נבנו בניגוד לחוקי התכנון והבניה.

לפני כשנה פנה עורך הדין שלנו, בועז ארזי, לוועדה המקומית לתכנון ובניה 'מעלה חרמון', בדרישה לנקוט צעדי אכיפה והרתעה כנגד עברייני בנייה מהכפרים הדרוזים, שביקשו לעשות הון קל ובנו צימרים על אדמה חקלאית בניגוד לחוק.

מעבר לעובדה כי מדובר בהפרה בוטה של דיני התכנון והבניה, הרי שמאחר ומדובר בבית עסק, והואיל ולא ניתן להפעיל עסק במבנים לא חוקיים – ברור היה כי מדובר גם בעבירה על חקיקת רישוי העסקים. בנוסף, רישיון העסק – שאיננו קיים – מצביע על היעדרם של תנאי בטיחות ותברואה הנדרשים מאתרי לינה ואירוח, לשם שמירה על ביטחונם של המתארחים במקום.

צפו בכתבה ששודרה בחדשות מבט של הערוץ הראשון: 

מעבר לבעיה הנקודתית של הפרת החוק הבוטה בבניית הצימרים מחוץ לגבולות תכנית המתאר של היישוב מג'דל שמס, הרי שהבניה הבלתי חוקית הנפוצה בכפרי הדרוזים ברמת הגולן, מהווה תמרור אזהרה של אובדן הריבונות וסממן של מסמוס שלטון החוק באיזור.

נייר העמדה "עולים רמה" שפירסמנו לפני כעשרה חודשים, מלמד על העובדה כי עשרות אלפי דונמים בסביבת היישובים הדרוזיים בגולן לא עברו מעולם רישום מקרקעין. שוב ושוב מולידה מציאות זו כאוס תכנוני, מעצימה סכסוכי קרקעות בין התושבים, מגבירה את הבנייה הבלתי חוקית ואת הפלישות לאדמות מדינה.