תגית: אלימות

ההתפרעות שהתרחשה ברהט לאורך כשבוע ימים, חייבת לעורר דיון ציבורי נוקב על האלימות המופנית תדיר מצד גורמים בחברה הבדואית כנגד מדינת ישראל וזרועות הביצוע שלה, והמענה הרפה של רשויות האכיפה כנגד מפרי החוק

כזכור, במהלך פעילות יזומה שקיימו שוטרי תחנת רהט בשבוע שעבר (14.01) לאיתור סוחרי סמים בשכונה 26 בעיר, הותקף הכח המשטרתי על ידי תושבי המקום, שהקיפו אותם וזרקו עליהם סלעים, אבנים ומקלות. שלושה שוטרים נפצעו ופונו לבית חולים.

על מנת לחלץ את עצמם מהמקום ביצעו השוטרים ירי, ממנו נפגע ככל הנראה אחד המתפרעים שמת מפצעיו בבית החולים. לקראת לוויית המתפרע, החליטה המשטרה לחסום למשך שעות ארוכות את הכביש המוביל מצומת בית קמה לעיר אופקים, ולשתק עורק תחבורה מרכזי עבור עשרות אלפי תושבי אופקים והסביבה.

רכב משטרתי שנסע בכביש הראשי, הותקף בסלעים וברזלים על ידי משתתפי ההלוויה שחסמו את הכביש הראשי. לאחר דקות ארוכות של ניסיון לינץ' וסכנת חיים מוחשית, חולצו השוטרים שנסעו ברכב המותקף על ידי כח יס"מ. במהלך ההתפרעות, לקה אחד ממשתתפיה בליבו ונפטר. הלוויתו הפכה אף היא למסע של הרס ואלימות כנגד תחנת המשטרה ברהט, שכלל יידוי אבנים, צמיגים בוערים, בקבוקי תבערה ומטען צינור.

בריאיון לרונן הירשלר ברדיו דרום, התייחס עו"ד בצלאל סמוטריץ' להתפרעויות הקשות. "מדינת חוק מתוקנת לא יכולה להרשות לעצמה בשום פנים ואופן לינץ' על רכב משטרה. לא ייתכן שכל כניסה של איזשהו גוף אכיפה – הן כנגד עבירות תכנון ובניה והן כנגד סמים, יסתיים בצורה כזו.

"מצד אחד דורשים מהמשטרה לאסוף את הנשק הבלתי חוקי מהיישובים הבדואיים, וכשהיא באה לעשות את זה, זורקים עליהם אבנים ומנסים לרצוח את השוטרים".

ההתקפות האלה על המשטרה הן חסרות אחריות. אני מצפה מנציגי המגזר הבדואי וחברי הכנסת לגנות גינוי חריף את המתפרעים והאלימות חסרת התקדים. יש הבדל בין הפגנה שקצת מתחממת שאותה המשטרה יכולה להכיל, לבין ההתפרעויות הללו. בשום מקום לא ראינו ניסיונות לפגוע בחיי אדם כמו שראינו בימים האחרונים באיזור רהט. כל מי שראה את התמונות, לא צריך להיות פרשן כדי להבין שהשוטרים היו בסכנת חיים".

להאזנה לריאיון המלא: 

מעבר לדרישה לפעילות משטרתית נחושה כנגד כל אלו שנטלו חלק בהתפרעויות שהתרחשו ברהט בשבוע שעבר, יש לספק מענה מערכתי לשתי סוגיות הקשורות לעניין. מחד, האלימות חסרת התקדים כנגד כוחות הביטחון, מגיעה מקרב אזרחי המדינה הנהנים מהזכויות המגיעות להם תוך השמעת קריאת תגר מתמשכת ואלימה כנגד רשויות החוק.

מאידך, חלק משמעותי מעוצמת האלימות, מתרחשת דווקא בגלל תפיסה שגויה הגורסת שיש להכיל את האלימות, ואף לצפות לקיומה. דוגמה לכך ניתן למצוא ביד הקלה בהחלטת המשטרה לחסום לשעות ארוכות כביש מרכזי המשמש לתנועת עשרות אלפי תושבי אופקים והסביבה, בשל ההנחה כי ההלוויה שתתקיים בסמוך תהפוך למופע אלימות.

יש לעקור תפיסה זו מהשורש, ועל מקבלי ההחלטות להורות על המשטרה להגביר את האכיפה הנחושה נגד מפרי החוק, ולהרחיב את האכיפה כנגד סוחרי סמים ונשק במגזר הבדואי. מפירות הצעד הזה תיהנה בראש ובראשונה החברה הבדואית עצמה.

סדרת אירועים אלימים שכללו הצתות, פציעת שוטרים וחטיפת שוטרת הסתיימו ללא הגשת כתבי אישום. עתרנו לבג"ץ לאחר שערר שהגישה על סגירת תיקי החקירה נדחה לאחר שנים של סחבת מכוונת, תוך התעלמות מהדרישה לעיין בחומרי החקירה

תכתובת שניהלנו במשך יותר מארבע שנים עם משטרת ישראל ופרקליטות המדינה, בעקבות האירועים האלימים שהתרחשו בפקיעין בשנת 2007, מגיעה כעת לשולחנו של בג"ץ.

עורך הדין עמיר פישר מגולל בעתירה (4062/14) 'כתב אישום' חמור כנגד רשויות האכיפה, שהפגינו חולשה מתמשכת מול סדרת האירועים האלימים שהתרחשו בפקיעין מצד עבריינים במגזר הדרוזי. במשך שנים התנהלו המשטרה ופרקליטות המדינה בגרירת רגלים תוך טיוח מודע של החקירה, גם אם לא מוצהר, עד לסגירתה מבלי שהוגש אף כתב אישום. ערר שהגישה רגבים נגד סגירת התיק נדחה לאחר שנתיים נוספות של סחבת, מבלי לבחון את חומר הראיות, בנימוק של חלוף הזמן.

הפרשה החלה במהלך שנת 2010, בה ניהלנו שתי עתירות לבג"ץ שעסקו ברפיון ידיים שגילתה משטרת ישראל כנגד עבריינות בנייה של הוואקף הדרוזי, והמנעותה מלפעול כנגד אלימות ואיומים מצד הוואקף הדרוזי כלפי חקלאי יהודי (3972/10).

על רקע אזלת ידה של משטרת ישראל במקרים אלו, פנינו למשטרת ישראל, בפנייה לפי חוק חופש המידע, בבקשה לקבל נתונים אודות הטיפול המשטרתי באירועי פקיעין החמורים שהתרחשו כשנתיים וחצי קודם לכן.

כזכור, במהלך החודשים הראשונים בשנת 2007 אירעו סדרה של אירועי הצתת מבנים וכלי רכב ביישוב פקיעין שבגליל העליון. במהלך אוקטובר 2007 אירעו מספר אירועי הצתת כלי רכב נוספים, שהתפתחו להשלכת רימוני רסס.

'אירועי פקיעין' הגיעו לשיאם במהלך התפרעות המונית ב30.10.2007, בה צבאו המונים, חלקם רעולי פנים, על בתי התושבים היהודיים בפקיעין, יידו אבנים, בלוקים, רימוני גז, הלם ועשן, פגעו ברכוש, בבתים ובאנשי כוחות הביטחון שנחלצו להגנת התושבים היהודים, תקפו שוטרים, פצעו כ-40 מהם, חלקם באורח קשה ואף לקחו שוטרת מג"ב בשבי תוך ניהול מו"מ לשחרורה.

בעקבות אירועי אותו יום הוקם צוות חקירה מיוחד במרחב הגליל תוך שהמשטרה מצהירה, כי העבריינים שהיו מעורבים במהומות הקשות ייעצרו ויועמדו לדין.

נוכח חומרת האירועים, אך צפוי היה כי רשויות האכיפה ינקטו בכל הכלים העומדים לרשותן על מנת למצות את הדין עם כלל המעורבים בסדרת האירועים האלימים. אולם מתברר כי המשטרה והפרקליטות החליטו להימנע מכך, תוך הצגת שווא לעיני הציבור. למראית עין נוהלה כביכול חקירה משטרתית במטרה למצות את הדין עם הפורעים, בעוד שבפועל, המטרה הברורה הייתה לסיים את חקירת אירועי פקיעין ללא הליכים משפטיים.

בפניית חופש המידע שהגשנו בשנת 2010, נתבקשה המשטרה להעביר את הנתונים אודות מספר התיקים הפליליים שנפתחו בעקבות הפרשה – וכן את מספרם של אלו שנחקרו; הועמדו לדין; הורשעו, או שהתיק כנגדם נסגר. תשובות המשטרה במהלך אפריל ומאי 2010 לימדו כי עד לפניית רגבים, לא הועברו תיקי החקירה לידי פרקליטות המדינה על מנת לקדם הגשת כתבי אישום כנגד החשודים בפרשה.

כמעט שלוש שנים (!) נדרשו למשטרת ישראל כדי להעביר את תיקי חקירת אירועי פקיעין לפרקליטות. ואם בכך לא די הרי שלגבי שני חשודים בהשתתפות באירועי אלימות, שקשה להפריז בחומרתם, ציינה המשטרה כי החליטה לסגור את התיק נגדם בעילה התמוהה של "חוסר עניין לציבור".

במהלך יולי 2010 אירע אירוע חמור נוסף בו נכלאו 18 חוקרי יחב"ל בבית מגורים במג'דל שאמס, שחולצו מהמקום רק לאחר שעות ארוכות תוך ניהול משא ומתן משפיל עם "נכבדי העדה". במקביל, התגודד בחוץ קהל מקומי רב במקום ולעיני צלמי העיתונות נהפכו ניידות משטרה תוך גרימת נזקים כבדים לרכוש והשפלת משטרת ישראל בפומבי.

בעקבות אירוע זה והנתונים שהתקבלו ממשטרת ישראל הנוגע לאירועי פקיעין פנינו אל היועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה בניסיון להתריע מפני הנזק הכבד שייגרם לשלטון החוק אם לא ימוצה הדין עם מי שהיה מעורבים בביצוע מעשים כה חמורים.

בפועל, העבירה המשטרה לפרקליטות מחוז חיפה את תיקי החקירה רק באוקטובר 2010. בתוך שבוע בלבד (!) החליטה הפרקליטות לסגור את תיקי החקירה, בעילה של "עבריין לא נודע", חרף העובדה כי הועברו לידיה פרטיהם של 12 חשודים שנעצרו בהתפרעויות ונחקרו באזהרה.

בעקבות התנהלות מקוממת זו, פנינו לפרקליטות בבקשה לממש את זכותה לעיין בחומרי החקירה, בהיותה עמותה ציבורית, על מנת שתוכל לבחון את ההחלטה ולערער עליה.

הפרקליטות הודיעה כי פנייתה תידון כערר על ההחלטה לסגור את התיקים, אולם התעלמה שוב ושוב מפניות רגבים שביקשו להתעדכן בטיפול בערר ובבקשתה לקבל את חומרי החקירה.

רק בנובמבר 2013, בחלוף כשנתיים וחצי ממועד הודעת הפרקליטות כי תדון בפנייתנו כערר, השיב המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים כי החליט לאשר את סגירת תיקי החקירה ולדחות את ערר רגבים, וזאת מבלי שחומר הראיות נבחן לעומק. הנימוק הענייני היחיד בו נומקה ההחלטה, היה חלוף הזמן הרב מזמן האירוע ועד למועד החלטתו…

בתגובה פנינו לפרקליטות המדינה בבקשה נוספת לקבל לידיה את חומרי החקירה, לאור העובדה כי בחלוף הזמן ובשל סגירת החקירה, אין חשש לפגיעה בחקירה בשל מתן זכות העיון.

גם מבקשה זו הוסיפה להתעלם הפרקליטות, ומשכך החליטה רגבים לעתור לבג"ץ נגד היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטות המדינה ומשטרת ישראל. בכתב העתירה התבקשו שופטי בג"ץ להוציא צו ביניים נגד המשיבות, ובדרישה להסביר את כל התנהלותן בצדדיה השונים של הפרשה: כיצד לא הוגש אף כתב אישום כנגד מי מן הפורעים, האופן  בו נוהלה החקירה וההחלטה על סגירת התיקים ללא בחינת חומר הראיות, הסחבת שננקטה מול פניות רגבים, והסירוב המתמשך להמציא לידיה את חומרי החקירה.

בחניון סיירת אגוז, בסמיכות לכביש הגישה המוביל לאתר החרמון, תוכנן בעשור האחרון פרויקט תיירותי "חוות האיכר". כתוצאה ממסע איומים ואלימות מצד הדרוזים תושבי האזור, מנוע היזם מלממש את זכויותיו בהקמת הפרויקט.

לפני כעשור החליטו אילן ופרידה מילס, אשר מתגוררים במושב נווה אטיב, להקים פרוייקט תיירותי-חקלאי בחניון סיירת אגוז הממוקם למרגלות החרמון. לאחר שנים של תכנון והליכים סטטוטוריים, קבלו הזוג מילס את האישור המיוחל והחלו בביצוע הפרויקט. שלבי הביצוע הראשונים עברו בשקט וללא הפרעות, אך עם סיום שלב היסודות הודיעו הדרוזים המתגוררים באזור כי הם ימנעו את המשך הקמת המיזם, אלא אם הפרויקט יועבר לידיהם.

לאחר שכל ניסיונות ההדברות עם הגורמים השונים עלו בתוהו, פנה במכתב עורך הדין שלנו, עמיר פישר, לכל הגורמים המעורבים בפרשה, החל ממשרד הפנים וכלה במשטרת ישראל, והודיע להם כי בכוונת מר מילס לחדש את העבודות באתר וכי הם נדרשים להיערך בהתאם ע"מ לאפשר לו לממש את זכויותיו הקנייניות.

לבקשת שר הפנים מועד תחילת העבודות נדחה למשך כמה שבועות וזאת ע"מ לאפשר לשר הפנים למצות את ניסיון ההדברות עם הגורמים השונים. בחלוף תקופה זו הוחלט להתחיל בביצוע עבודות הבניה בשטח ביום ראשון ה 23.5.10.

במוצאי שבת 22.5.10 בשעת לילה מאוחרת, ושעות ספורות לפני תחילת העבודות בשטח, נתקבלה הודעה בע"פ ובכתב ממפקד תחנת גולן ולפיה המשטרה אינה מאפשרת לאילן להתחיל בעבודות הקרקע וזאת עקב חשש ל"שלום העובדים" ול"סדר הציבורי".

למחרת שוב פנה במכתב עו"ד פישר למפקד מחוז צפון במשטרה והודיע לו כי אם לא יאפשרו למר מילס לממש את זכויותיו, לא תוותר בידי תנועת רגבים הברירה, והיא תאלץ לפנות לערכאות משפט. תגובת המשטרה למכתב זה הייתה כי "עמדתנו היא כי חידוש העבודות טומן בחובו סכנה של ממש לעובדים ועל כן לא נוכל לאפשר, לעת הזו, את ביצוען".

בעקבות תגובת המשטרה ולאחר שלא נותרה כל ברירה, פנינו לבג"ץ בדרישה כי יורה למדינה לאפשר למר מילס לממש את זכויותיו הקנייניות מחד ומאידך לממש את ריבונות מדינת ישראל באזור ולמנוע מצב של אנרכיה בו כל אזרח  יוכל להרשות לעצמו לפעול באלימות ובכך לממש את מטרותיו.

במסגרת דיון שהתקיים בעתירה ולאחר ביקורת נוקבת שהטיחו השופטים בנציגי המדינה, הוצא צו על תנאי המורה למדינה לנמק מדוע לא תבטל את החלטתה לאסור על מר מילס לממש את זכויותיו במקום.

בתשובה שהגישה המדינה לצו על תנאי, הודיעה המדינה כי משטרת ישראל מבטלת את הודעתה בדבר איסור ביצוע עבודות בשטח ועל כן מר מילס יוכל לממש את זכויותיו במקום תוך תיאום עם נציגי המשטרה.