בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל את ערעור המדינה וקבע כי ראשי "אל עראקיב' שפלשו מעל 150 פעמים לאדמות המדינה ישאו בעלות חלקית של הפינויים החוזרים – בסך 1.6 מיליון שקלים

בית המשפט המחוזי בבאר שבע פרסם פסק דין בערעורם של שישה פעילים אנרכיסטים משבט אבו מדיעם, ראשי המאבק הממושך בין הבדואים למדינה ב'אל עראקיב', מקבץ לא חוקי שהוקם בסביבות 1999 על אדמות מדינה כ-10 ק"מ מצפון לבאר שבע.

אנחנו מלווים את תיק אל עראקיב במשך שנים ארוכות, ומברכים על החלטת בית המשפט המחוזי, תוך קריאה לזרז את ההליכים המשפטיים לבירור מעמדם המשפטי של האדמות בנגב.

אנשי משפחות מדיעם ואל-עוקבי מהעיירה רהט, פלשו ובנו באדמות המדינה יותר ממאה וחמישים פעמים (!), בטענה כי אדמות אלו היו שייכות למשפחתם במשך דורות רבים. בניצוחם של ארגוני שמאל, הפך אל-עראקיב למותג המסמל את מאבקם העיקש "וההרואי" של הבדואים להיצמד בכל מחיר לאדמה שעליה הם יושבים מאות בשנים, כביכול, אולם טענות הבעלות נדחו סופית בפסק דין מעמיק שפרסם בית המשפט העליון בשנת 2015.

המדינה הגישה בשנת 2011 תביעה אזרחית כנגד 34 פעילים מרכזיים, בדרישה לשאת בעלותם של שמונה אירועי פינוי שהתרחשו בשנת 2010, בעלות כוללת של כ-1.6 מיליון שקלים – הכוללת את הוצאות הפינויים, כוחות אבטחה, קבלני משנה, מסוק, בלון תצפית, אוטובוסים להובלת הכוחות, והטמנת פסולת הבניין באתר מורשה.

במהלך המשפט הגיעו 28 פעילים להסדר עם המדינה, במסגרתו שילמו כ-300,000 ₪ לקופת המדינה. בשנת 2017 פסק בית משפט השלום כי ששת הנתבעים הנותרים, המהווים 20% ממספר הנתבעים המקורי, ישלמו 360,000 שקלים – סכום של כעשרים אחוזים מסך הנזק שנגרם למדינה.

הפעיל המרכזי בבניית הכפר הבלתי חוקי, השייח' סייאח אבו אמדיעם, סיים לא מכבר עונש מאסר שנגזר עליו בשל 17 הרשעות בעוון הסגת גבול.

ששת הנתבעים, בראשות סייאח אבו מדיעם, ערערו לבית המשפט המחוזי תוך הצפה חוזרת של טענתם לבעלות על הקרקע, ומאידך ערערה המדינה על קולת הקנס, ודרשה להעמיד אותו על סכום הנזק המקורי.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע, דחה מכל וכל את ערעור הנתבעים, וקבעו כי "נכון עשתה המדינה, כאשר הגישה תביעתה, להחזר הוצאות הפנוי, כנגד הפולשים, שהם המעוולים ה"קולקטיביים", שכאן. לא מוצדק להטיל על הקופה הציבורית הוצאות כבדות, שנגרמו בשל התנהגות פורעת חוק, חוזרת ונשנית, של יחידים".

השופטים אריאל ואגו, אלון אינפלד וגד גדעון קיבלו את ערעור המדינה, וקבעו כי לאור סירובם להגיע לפשרה עם המדינה, ששת ראשי המאבק ישלמו כ-1.6 מיליון שקלים – סך הנזק שנגרם למדינה, תוך ניכוי הסכום ששילמו יתר הנתבעים שהגיעו להסדר הפשרה. את התיק ניהלה פרקליטות מחוז דרום (אזרחי) בסיוע וליווי רשות מקרקעי ישראל, משטרת ישראל והסיירת הירוקה.

פסק הדין הזה מצטרף לפסקי דין קודמים בפרשת אל עראקיב. אף הוא כקודמיו מנפץ לרסיסים את שקר הנראטיב של אל עראקיב, והוא חייב להוות זרז לקידום ההליכים המשפטיים לבירור מעמדם המשפטי של האדמות בנגב תוך רישום הבעלות בקרקעות אלו על שם בעליהן החוקיים, וזאת בהתאם לחוקי מדינת ישראל ולא בהתאם לנראטיב הבדואי. בכך ניתן יהיה להסיר מעל סדר היום את סוגיית הבעלות באדמות הנגב, ולאפשר את קידום הליכי הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב לרווחת הנגב ומדינת ישראל כולה

לפני מספר חודשים העניק בית המשפט העליון פסק דין מכונן בפרשת אל עראקיב – תיק הדגל של תביעות הבעלות של הבדואים בנגב. היום אנחנו מגישים לציבור את מסמך 'אל-עראקיב והנראטיב' – תמצות פסק הדין, המהווה אבן דרך להסרת החסמים לפיתוח הנגב

טענות הבדואים לבעלות על מאות אלפי דונמים בנגב, מלוות את השיח הציבורי במדינת ישראל כבר שנים ארוכות, ומהוות את אבני הנגף המשמעותיות ביותר העומדות בפני ממשלות ישראל בבואן לטפל בקידומה של האוכלוסיה הבדואית בנגב לסטנדרטים ראויים למדינה מתוקנת במאה ה- 21. במהלך עשרות השנים האחרונות נמנעו ממשלות ישראל מהתמודדות ישירה עם סוגיית הבעלות תוך שכל ממשלה משאירה את הטיפול בתפוח האדמה הלוהט לזו שאחריה, והשיח הציבורי שליווה את הסוגיה התנהל באופן בו הציבור הישראלי הולעט בשקרים, פרשנויות ושמועות.

ארגוני שמאל הממומנים בנדיבות על ידי ממשלות זרות בחרו ליטול את סוגיית בירור הזכויות במקרקעין, ולהפכה לסלע מחלוקת מהותי הנושא אופי לאומני. במקום שהסוגיה תידון ותטופל כשאלה משפטית קלאסית ואוניברסלית, בוחר השמאל הרדיקלי להציגה בישראל וברחבי העולם כהיבט נוסף של הסכסוך היהודי-ערבי, תוך השחרת פניה של מדינת ישראל כגורם קולוניאליסטי ומנשל.

אל ערקיב (צילום: תנועת רגבים)

לפני מספר חודשים דחה בית המשפט העליון את תביעת הבעלות המפורסמת ביותר, בפרשת אלעראקיב. ניתן לקבוע כי פסק הדין (ע"א 4220/12) הוא היסטורי ומכונן, מאחר והסוגיות שהועלו בעתירת המשפחה, שזורות בנרטיב הבדואי ונוגעות לאלפי התביעות חסרות הבסיס שהוגשו במרחב. באמצעות מקרה זה, ביקשו ארגוני השמאל להציב אבן בוחן וליצור תקדים משפטי מסוכן, שיקעקע את בעלותה ומשילותה של מדינת ישראל באיזור הנגב.

אל עראקיב הוא כפר בדואי לא חוקי שהוקם בסביבות 1999 על אדמות מדינה כ-10 ק"מ מצפון לבאר שבע. אנשי משפחת אל-עוקבי מהעיירה רהט, פלשו לאדמות המדינה והחלו לעבדה ולהקים במקום מבנים שונים, בטענה כי אדמות אלו היו שייכות למשפחתם במשך דורות רבים. לטענתם, הם פונו מהאזור לאחר מלחמת השחרור על ידי צה"ל, תוך הבטחה שהפינוי הוא זמני בלבד.

במאבק מתוקשר, אלים וקולני אותו ייצאו ארגוני השמאל לתקשורת הבינלאומית, פלשו המשפחות הבדואיות למקום קרוב ל-80 פעמים, ובכך הפך אל-עראקיב למותג המסמל את מאבקם העיקש "וההרואי" של הבדואים להיצמד בכל מחיר לאדמה שעליה הם יושבים מאות בשנים, כביכול.

במקביל פנו הפולשים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א 7161/06), בדרישה לרשום על שמם כ-10,000 דונמים של קרקע, בטענה כי על חלקות אלו התקיים כפר היסטורי בשם 'אל-עראקיב' מאז התקופה העות'מנית, וכי משפחתם עיבדה את האדמות שהיו בבעלותה, והעבירה אותן בירושה מדור לדור.

למעשה, שלל טענות בני משפחת עוקבי בפרשיית אל-עראקיב יצרו, יחדיו, תיאור של הנראטיב הבדואי בדבר זכויות עתיקות במקרקעין במרחב הנגב. כלומר – על פי תפיסתם של הבדואים, המציאות בה הם חיו בנגב, במהלך עשרות השנים שקדמו להקמת מדינת ישראל ולאחר הקמתה, הקנתה להם זכויות של בעלות באדמות.

פעיל השמאל הרדיקלי פרופסור אורן יפתחאל, מהמחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי מאוניברסיטת בן גוריון, אף שימש כעד מומחה מטעם התביעה. יפתחאל הגיש לבית המשפט שתי "חוות דעת מומחה" גדושות בשורה ארוכה של ראיות לכאורה, לפיהן אדמות אלו אכן היו בבעלותה של משפחת אל-עוקבי במשך שנות דור.

בשנת 2012 דחתה השופטת שרה דברת את התביעה וקיבלה במלואה את עמדת המדינה, תוך שהיא מפרקת אחת לאחת את טענות התביעה. הפולשים מיהרו לערער לבית המשפט העליון כנגד פסק הדין השיטתי והמפורט, אולם במאי 2015 דחה הרכב השופטים בהשתתפות אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ואסתר חיות את הערעור. השופטים לא חסכו במילות הביקורת על טיבן ואמינותן של הראיות כביכול שהציג יפתחאל, והציגו עירום ועריה את "חוות דעת המומחה" שהגיש.

שתי הערכאות הגיעו לשתי קביעות משמעותיות: הקביעה האחת, עובדתית, היא שלילת חלק ניכר מטענות הבדואים וערעור בסיס הנראטיב הבדואי עצמו. הקביעה השניה, משפטית במהותה, היא כי לנראטיב לבדו, גם אם היה מגובה בעובדות היסטוריות, אין את היכולת להקנות לבדואים מעמד משפטי מוכר בקרקע וכי זכויות אלו נקבעות אך ורק בטענות משפטיות שמקורן בחוק.

כשירות לציבור אנחנו מוציאים לאור את מסמך המדיניות "אל עראקיב והנראטיב" הסוקר בקצרה את הסוגיות שנידונו בפני בית המשפט ומפרט את עיקרי פסק הדין היסודי שניתץ בשיטתיות את שלל המיתוסים.

מהות התביעה – הכרה באלפי כפרים בלתי חוקיים

כל מי שבוחן את הסוגיה בהגינות מודה כי מלחמת ההתשה המשפטית שמנהלים ארגוני השמאל ואחוזים בודדים מכלל הבדואים כנגד מדינת ישראל, היא זו שמונעת כבר שנים ארוכות את קידומן של תכניות לאומיות לפיתוח הנגב לרווחת כלל תושביו. שבויי המערכה הזו הם תושבי הנגב כולו, ובראשם מרבית האוכלוסיה הבדואית המוחלשת שכלל אינם צד בסכסוך.

אין ספק כי קביעותיו הנחרצות של בית המשפט בפרשיית אל-עראקיב צריכות להוות זרז לקידום ההליכים המשפטיים לבירור מעמדם המשפטי של האדמות בנגב תוך רישום הבעלות בקרקעות אלו על שם בעליהן החוקיים (בהתאם לחוקי מדינת ישראל ולא בהתאם לנראטיב הבדואי). בכך ניתן יהיה להסיר מעל סדר היום את סוגיית הבעלות באדמות הנגב, ולאפשר את קידום הליכי הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב לרווחת הנגב ומדינת ישראל כולה.