תגית: אל עראקיב

בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל את ערעור המדינה וקבע כי ראשי "אל עראקיב' שפלשו מעל 150 פעמים לאדמות המדינה ישאו בעלות חלקית של הפינויים החוזרים – בסך 1.6 מיליון שקלים

בית המשפט המחוזי בבאר שבע פרסם פסק דין בערעורם של שישה פעילים אנרכיסטים משבט אבו מדיעם, ראשי המאבק הממושך בין הבדואים למדינה ב'אל עראקיב', מקבץ לא חוקי שהוקם בסביבות 1999 על אדמות מדינה כ-10 ק"מ מצפון לבאר שבע.

אנחנו מלווים את תיק אל עראקיב במשך שנים ארוכות, ומברכים על החלטת בית המשפט המחוזי, תוך קריאה לזרז את ההליכים המשפטיים לבירור מעמדם המשפטי של האדמות בנגב.

אנשי משפחות מדיעם ואל-עוקבי מהעיירה רהט, פלשו ובנו באדמות המדינה יותר ממאה וחמישים פעמים (!), בטענה כי אדמות אלו היו שייכות למשפחתם במשך דורות רבים. בניצוחם של ארגוני שמאל, הפך אל-עראקיב למותג המסמל את מאבקם העיקש "וההרואי" של הבדואים להיצמד בכל מחיר לאדמה שעליה הם יושבים מאות בשנים, כביכול, אולם טענות הבעלות נדחו סופית בפסק דין מעמיק שפרסם בית המשפט העליון בשנת 2015.

המדינה הגישה בשנת 2011 תביעה אזרחית כנגד 34 פעילים מרכזיים, בדרישה לשאת בעלותם של שמונה אירועי פינוי שהתרחשו בשנת 2010, בעלות כוללת של כ-1.6 מיליון שקלים – הכוללת את הוצאות הפינויים, כוחות אבטחה, קבלני משנה, מסוק, בלון תצפית, אוטובוסים להובלת הכוחות, והטמנת פסולת הבניין באתר מורשה.

במהלך המשפט הגיעו 28 פעילים להסדר עם המדינה, במסגרתו שילמו כ-300,000 ₪ לקופת המדינה. בשנת 2017 פסק בית משפט השלום כי ששת הנתבעים הנותרים, המהווים 20% ממספר הנתבעים המקורי, ישלמו 360,000 שקלים – סכום של כעשרים אחוזים מסך הנזק שנגרם למדינה.

הפעיל המרכזי בבניית הכפר הבלתי חוקי, השייח' סייאח אבו אמדיעם, סיים לא מכבר עונש מאסר שנגזר עליו בשל 17 הרשעות בעוון הסגת גבול.

ששת הנתבעים, בראשות סייאח אבו מדיעם, ערערו לבית המשפט המחוזי תוך הצפה חוזרת של טענתם לבעלות על הקרקע, ומאידך ערערה המדינה על קולת הקנס, ודרשה להעמיד אותו על סכום הנזק המקורי.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע, דחה מכל וכל את ערעור הנתבעים, וקבעו כי "נכון עשתה המדינה, כאשר הגישה תביעתה, להחזר הוצאות הפנוי, כנגד הפולשים, שהם המעוולים ה"קולקטיביים", שכאן. לא מוצדק להטיל על הקופה הציבורית הוצאות כבדות, שנגרמו בשל התנהגות פורעת חוק, חוזרת ונשנית, של יחידים".

השופטים אריאל ואגו, אלון אינפלד וגד גדעון קיבלו את ערעור המדינה, וקבעו כי לאור סירובם להגיע לפשרה עם המדינה, ששת ראשי המאבק ישלמו כ-1.6 מיליון שקלים – סך הנזק שנגרם למדינה, תוך ניכוי הסכום ששילמו יתר הנתבעים שהגיעו להסדר הפשרה. את התיק ניהלה פרקליטות מחוז דרום (אזרחי) בסיוע וליווי רשות מקרקעי ישראל, משטרת ישראל והסיירת הירוקה.

פסק הדין הזה מצטרף לפסקי דין קודמים בפרשת אל עראקיב. אף הוא כקודמיו מנפץ לרסיסים את שקר הנראטיב של אל עראקיב, והוא חייב להוות זרז לקידום ההליכים המשפטיים לבירור מעמדם המשפטי של האדמות בנגב תוך רישום הבעלות בקרקעות אלו על שם בעליהן החוקיים, וזאת בהתאם לחוקי מדינת ישראל ולא בהתאם לנראטיב הבדואי. בכך ניתן יהיה להסיר מעל סדר היום את סוגיית הבעלות באדמות הנגב, ולאפשר את קידום הליכי הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב לרווחת הנגב ומדינת ישראל כולה

בגזר הדין בפרשת 'אל עראקיב', נגזרו עשרה חודשי מאסר על ראש פעילי הכפר הבלתי חוקי שהוקם יותר ממאה פעמים תוך פלישה לאדמות המדינה. "קומץ קיצוני פגע בקידום תכניות לכלל תושבי הנגב" 

בית משפט השלום בבאר שבע גזר אתמול (ראשון) עשרה חודשי מאסר על השייח סייאח אבו אמדעם (סייאח אל טורי), הפעיל המרכזי בבניית הכפר הבלתי חוקי 'אל עראקיב' על אדמות מדינה ליד צומת להבים.

בנוסף לעונש המאסר, הורשע אבו אמדעם ב-19 עבירות של הסגת גבול, 19 עבירות של כניסה למקרקעי ציבור שלא כדין ועבירה של הפרת הוראה חוקית. בנוסף לעונש המאסר, בית המשפט גזר על אבו אמדעם חמישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 36 אלף שקל.

אל עראקיב הוא כפר בדואי לא חוקי שהוקם בסביבות 1999 על אדמות מדינה כ-10 ק"מ מצפון לבאר שבע. אנשי משפחת אל-עוקבי מהעיירה רהט, פלשו לאדמות המדינה יותר ממאה פעמים (!), ובכל פעם בנו במקום מבנים שונים, בטענה כי אדמות אלו היו שייכות למשפחתם במשך דורות רבים. לטענתם, הם פונו מהאזור לאחר מלחמת השחרור על ידי צה"ל, תוך הבטחה שהפינוי הוא זמני בלבד.

במאבק מתוקשר, אלים וקולני אותו ייצאו ארגוני השמאל לתקשורת הבינלאומית, הפך אל-עראקיב למותג המסמל את מאבקם העיקש "וההרואי" של הבדואים להיצמד בכל מחיר לאדמה שעליה הם יושבים מאות בשנים, כביכול.

בשנת 2015 חתם בית המשפט העליון את ההליך המשפטי שנמשך כעשור, בו דרשו הבדואים להכיר בבעלותם על הקרקע, בהסתמך על חוות דעת משפטיות שהגיש פעיל השמאל הקיצוני, פרופסור אורן יפתחאל. השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ואסתר חיות שדחו את הערעור, לא חסכו במילות הביקורת על טיבן ואמינותן של הראיות כביכול שהציג יפתחאל, והציגו עירום ועריה את "חוות דעת המומחה" שהגיש.

כמי שמלווים את תיק אל עראקיב במשך שנים ארוכות, אנו מברכים על הנחישות שגילה בית המשפט בגזר הדין:

אל עראקיב הפך לסמל מלחמת ההתשה המשפטית שמנהלים ארגוני השמאל ואחוזים בודדים מכלל הבדואים כנגד מדינת ישראל, מלחמה המונעת במשך שנים ארוכות את קידומן של תכניות לאומיות לפיתוח הנגב לרווחת כלל תושביו. שבויי המערכה הזו הם תושבי הנגב כולו, ובראשם מרבית האוכלוסיה הבדואית המוחלשת שכלל אינם צד בסכסוך.

הרשעת אל טורי מצטרפת לקביעות הנחרצות של בית המשפט העליון בפרשיית אל-עראקיב, אך אסור שהדבר יישאר בגדר הצלחה משפטית מקומית. פסק הדין חייב להוות זרז לקידום ההליכים המשפטיים לבירור מעמדם המשפטי של האדמות בנגב תוך רישום הבעלות בקרקעות אלו על שם בעליהן החוקיים, וזאת בהתאם לחוקי מדינת ישראל ולא בהתאם לנראטיב הבדואי. בכך ניתן יהיה להסיר מעל סדר היום את סוגיית הבעלות באדמות הנגב, ולאפשר את קידום הליכי הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב לרווחת הנגב ומדינת ישראל כולה.

לפני מספר חודשים העניק בית המשפט העליון פסק דין מכונן בפרשת אל עראקיב – תיק הדגל של תביעות הבעלות של הבדואים בנגב. היום אנחנו מגישים לציבור את מסמך 'אל-עראקיב והנראטיב' – תמצות פסק הדין, המהווה אבן דרך להסרת החסמים לפיתוח הנגב

טענות הבדואים לבעלות על מאות אלפי דונמים בנגב, מלוות את השיח הציבורי במדינת ישראל כבר שנים ארוכות, ומהוות את אבני הנגף המשמעותיות ביותר העומדות בפני ממשלות ישראל בבואן לטפל בקידומה של האוכלוסיה הבדואית בנגב לסטנדרטים ראויים למדינה מתוקנת במאה ה- 21. במהלך עשרות השנים האחרונות נמנעו ממשלות ישראל מהתמודדות ישירה עם סוגיית הבעלות תוך שכל ממשלה משאירה את הטיפול בתפוח האדמה הלוהט לזו שאחריה, והשיח הציבורי שליווה את הסוגיה התנהל באופן בו הציבור הישראלי הולעט בשקרים, פרשנויות ושמועות.

ארגוני שמאל הממומנים בנדיבות על ידי ממשלות זרות בחרו ליטול את סוגיית בירור הזכויות במקרקעין, ולהפכה לסלע מחלוקת מהותי הנושא אופי לאומני. במקום שהסוגיה תידון ותטופל כשאלה משפטית קלאסית ואוניברסלית, בוחר השמאל הרדיקלי להציגה בישראל וברחבי העולם כהיבט נוסף של הסכסוך היהודי-ערבי, תוך השחרת פניה של מדינת ישראל כגורם קולוניאליסטי ומנשל.

לפני מספר חודשים דחה בית המשפט העליון את תביעת הבעלות המפורסמת ביותר, בפרשת אלעראקיב. ניתן לקבוע כי פסק הדין (ע"א 4220/12) הוא היסטורי ומכונן, מאחר והסוגיות שהועלו בעתירת המשפחה, שזורות בנרטיב הבדואי ונוגעות לאלפי התביעות חסרות הבסיס שהוגשו במרחב. באמצעות מקרה זה, ביקשו ארגוני השמאל להציב אבן בוחן וליצור תקדים משפטי מסוכן, שיקעקע את בעלותה ומשילותה של מדינת ישראל באיזור הנגב.

אל עראקיב הוא כפר בדואי לא חוקי שהוקם בסביבות 1999 על אדמות מדינה כ-10 ק"מ מצפון לבאר שבע. אנשי משפחת אל-עוקבי מהעיירה רהט, פלשו לאדמות המדינה והחלו לעבדה ולהקים במקום מבנים שונים, בטענה כי אדמות אלו היו שייכות למשפחתם במשך דורות רבים. לטענתם, הם פונו מהאזור לאחר מלחמת השחרור על ידי צה"ל, תוך הבטחה שהפינוי הוא זמני בלבד.

במאבק מתוקשר, אלים וקולני אותו ייצאו ארגוני השמאל לתקשורת הבינלאומית, פלשו המשפחות הבדואיות למקום קרוב ל-80 פעמים, ובכך הפך אל-עראקיב למותג המסמל את מאבקם העיקש "וההרואי" של הבדואים להיצמד בכל מחיר לאדמה שעליה הם יושבים מאות בשנים, כביכול.

במקביל פנו הפולשים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א 7161/06), בדרישה לרשום על שמם כ-10,000 דונמים של קרקע, בטענה כי על חלקות אלו התקיים כפר היסטורי בשם 'אל-עראקיב' מאז התקופה העות'מנית, וכי משפחתם עיבדה את האדמות שהיו בבעלותה, והעבירה אותן בירושה מדור לדור.

למעשה, שלל טענות בני משפחת עוקבי בפרשיית אל-עראקיב יצרו, יחדיו, תיאור של הנראטיב הבדואי בדבר זכויות עתיקות במקרקעין במרחב הנגב. כלומר – על פי תפיסתם של הבדואים, המציאות בה הם חיו בנגב, במהלך עשרות השנים שקדמו להקמת מדינת ישראל ולאחר הקמתה, הקנתה להם זכויות של בעלות באדמות.

פעיל השמאל הרדיקלי פרופסור אורן יפתחאל, מהמחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי מאוניברסיטת בן גוריון, אף שימש כעד מומחה מטעם התביעה. יפתחאל הגיש לבית המשפט שתי "חוות דעת מומחה" גדושות בשורה ארוכה של ראיות לכאורה, לפיהן אדמות אלו אכן היו בבעלותה של משפחת אל-עוקבי במשך שנות דור.

בשנת 2012 דחתה השופטת שרה דברת את התביעה וקיבלה במלואה את עמדת המדינה, תוך שהיא מפרקת אחת לאחת את טענות התביעה. הפולשים מיהרו לערער לבית המשפט העליון כנגד פסק הדין השיטתי והמפורט, אולם במאי 2015 דחה הרכב השופטים בהשתתפות אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ואסתר חיות את הערעור. השופטים לא חסכו במילות הביקורת על טיבן ואמינותן של הראיות כביכול שהציג יפתחאל, והציגו עירום ועריה את "חוות דעת המומחה" שהגיש.

שתי הערכאות הגיעו לשתי קביעות משמעותיות: הקביעה האחת, עובדתית, היא שלילת חלק ניכר מטענות הבדואים וערעור בסיס הנראטיב הבדואי עצמו. הקביעה השניה, משפטית במהותה, היא כי לנראטיב לבדו, גם אם היה מגובה בעובדות היסטוריות, אין את היכולת להקנות לבדואים מעמד משפטי מוכר בקרקע וכי זכויות אלו נקבעות אך ורק בטענות משפטיות שמקורן בחוק.

כשירות לציבור אנחנו מוציאים לאור את מסמך המדיניות "אל עראקיב והנראטיב" הסוקר בקצרה את הסוגיות שנידונו בפני בית המשפט ומפרט את עיקרי פסק הדין היסודי שניתץ בשיטתיות את שלל המיתוסים.

כל מי שבוחן את הסוגיה בהגינות מודה כי מלחמת ההתשה המשפטית שמנהלים ארגוני השמאל ואחוזים בודדים מכלל הבדואים כנגד מדינת ישראל, היא זו שמונעת כבר שנים ארוכות את קידומן של תכניות לאומיות לפיתוח הנגב לרווחת כלל תושביו. שבויי המערכה הזו הם תושבי הנגב כולו, ובראשם מרבית האוכלוסיה הבדואית המוחלשת שכלל אינם צד בסכסוך.

אין ספק כי קביעותיו הנחרצות של בית המשפט בפרשיית אל-עראקיב צריכות להוות זרז לקידום ההליכים המשפטיים לבירור מעמדם המשפטי של האדמות בנגב תוך רישום הבעלות בקרקעות אלו על שם בעליהן החוקיים (בהתאם לחוקי מדינת ישראל ולא בהתאם לנראטיב הבדואי). בכך ניתן יהיה להסיר מעל סדר היום את סוגיית הבעלות באדמות הנגב, ולאפשר את קידום הליכי הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב לרווחת הנגב ומדינת ישראל כולה.

בית המשפט העליון דחה את הערעור של השבט הבדואי אלעוקבי, וקבע כי לא הוכחה שום ראיה לבעלותם על הקרקעות בכפר הלא-חוקי אל עראקיב. בפס"ד נמתחה ביקורת חריפה על חוות הדעת של פרופ' יפתחאל, המומחה  מטעמם של הבדואים: "אינו נסמך בחוות דעתו על ראייה אובייקטיבית"

שופטי בית המשפט העליון דחו לאחרונה את ערעורם (ע"א  4220/12) של תושבי הכפר הלא חוקי אל ערקיב שבנגב אשר דרשו כי המדינה תכיר בבעלותם על אדמות בנגב הצפוני. תושבי הכפר, בני שבט אלעוקבי טענו כי השלטון העות'מני והמנדט הבריטי הכיר באוטונומיה השיפוטית שלהם באותן אדמות ולכן גם על מדינת ישראל להכיר בכך.

פסק הדין ניתן פה אחד על ידי השופטים חיות, רובינשטיין וג'ובראן, אשר קבעו שלא הוכח כי אותן חלקות היו בבעלות הבדואים לא בתקופת המנדט הבריטי ולא בשלטון העות'מאני. בכך למעשה מצטרפים שופטי העליון לפסק הדין של השופטת שרה דברת מבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

מקריאת פסק הדין עולה כי ביהמ"ש העליון קיבל את עמדת המדינה ודחה את כל טענות הבדואים שיוצגו ע"י עו"ד מיכאל ספרד. השופטים נסמכו בפסיקה, בין השאר, על חוות דעתה של פרופ' רות קרק ושללו כמעט לחלוטין את חוות דעתו הנגדית של פרופ' אורן יפתחאל.

השופטת חיות שכתבה את פסק הדין לא חסכה ביקורת על יפתחאל. כך למשל כתבה על הממצאים שהציג: "המסמכים והתעודות ההיסטוריות עליהם מבקש פרופ' יפתחאל לסמוך את חוות דעתו באשר לקיומו של ישוב בדואי קדום בתחומי החלקות, הם צילומים בלתי קריאים של מפות אשר לא ברור מה מקורן והיכן, אם בכלל, מופיעות בהן חלקות התביעה".

כדי לבסס את הטענה על כך בכפר שהיתה התיישבות קבע נטען ע"י יפתחאל כי בכפר נבנה  בית ספר עבור ילדי הכפר, אלא שעדויות זקני הכפר היו שונות. "עוד יש לציין" נכתב בפס"ד, "כי בניגוד לטענתו של פרופ' יפתחאל לפיה היה קיים בחלקות ערקיב מבנה בית ספר בו למדו ילדי השבט, מעדויותיהם של זקני השבט עולה כי לא היה בית ספר בחלקות אלה".

"מניתוח הראיות המפורט" מסכמת השופטת חיות, "עולה כי פרופ' יפתחאל אינו נסמך בחוות דעתו על ראייה אובייקטיבית כלשהי המלמדת על כך שהחלקות עובדו על ידי משפחת המערערים לפני שנת 1945."

שלא במקרה, הכפר אל-ערקיב הפך לסמל של המאבק הבדואי מול מדינת ישראל בכל נושא ההסדרה של ההשתלטות הלא חוקית. עשרות פעמים המדינה הרסה את המבנים והבדואים, מלווים בארגונים בינ״ל,  בנו אותם מחדש.

כפי שניתן היה להבחין, במהלך הדיון המשפטי הושקע מאמץ רב אשר לווה בקמפיין תקשורתי לא מבוטל. שורה של חוקרים ומומחים סיפקו חוות דעת מקצועיות שנסמכו על מאמרים אקדמיים ותצלומי אוויר. במהלך הקמפיין, פרסמה הקרן החדשה לישראל כי היא "גאה לתמוך בתושבי הכפר במאבק למען זכויותיהם".

לא מדובר במאבק של ימין ושמאל אלא בין דוברי אמת למפיצי שקרים ובדיות. כל השופטים שדנו באלערקיב, הן במחוזי והן בעליון, שוכנעו כי לבדואים אין ולא הייתה בעלות על הקרקע. אותן חוות דעת של מומחים מטעם עצמם, ובדגש על זו של אורן יפתחאל התבררו כלא אמינות שנבעו מאינטרסים פוליטיים.

כעת, על המדינה ליישם את פסק הדין ולהתוות מדיניות חדשה להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. המדיניות החדשה צריכה לנתק את שאלת הזכויות בקרקע של הבדואים, אשר התבררו כחסרות בסיס, מסוגית הסדרת ההתיישבות. מדיניות זו תביא לכך שתושבי הפזורה יזכו למגורים נאותים בישובים המוכרים, מה שיביא להפסקת ההשתלטות הבלתי חוקית על קרקעות הנגב.

כוחות משטרה ומנהל מקרקעי ישראל פינו והרסו מבנים לא חוקיים בכפר הבדואי אל-ערקיב. במהלך העשור האחרון פלשו התושבים שוב ושוב לאדמות מדינה, תוך הפרה חוזרת ונשנית של החוק והוראות בתי המשפט

כוחות משטרה ופקחים של מנהל מקרקעי ישראל פינו והרסו מבנים לא חוקיים שבכפר הבדואי אל-ערקיב שבצפון הנגב. ביצוע הפינוי עוכב על ידי בית המשפט בשעות הלילה בשל בקשה של התושבים הבדואים לעכב את הפינוי. אולם השופטת בית המשפט השלום ברמלה הסירה את הצו ונתנה אור ירוק לכוחות המשטרה לאכוף את החוק.

על אף שהמבנים בכפר הבדואי אל-ערקיב אינם חוקיים וערכאות שיפוטיות שונות החליטו שיש לפנות את המקום, נמנעו עד כה משטרת ישראל וגורמי אכיפת החוק מלבצע את הפינוי.

תחילת השתלטות הבדואים על המקום בשנת 2002 כשהקימו לראשונה אוהלים. המשטרה פינתה אותם לאחר מכן אולם התעקשות הבדואים נמשכה ואלו המשיכו לתפוס את השטח באמצעות בניה ונטיעות לא חוקיות.

לאורך כל התקופה השתמשו הפולשים הבדואים בבתי המשפט על מנת לדחות ולמנוע את פינוי המבנים הלא חוקיים. חלק מהעתירות הגיעו אף לבית המשפט העליון, אך כולם נדחו. כך למשל נכתב בפס"ד משנת 2007 של שופטת בית המשפט השלום:

"התנהגותם של המבקשים, בפרשה הנדונה, נגועה בחוסר תום לב, נקבע כי הם פלשו למקרקעין …, פונו מהם ע"י המשטרה וחזרו ופלשו אליהם פעמים נוספות.  חוסר תום ליבם של המבקשים בהליך זה, בא לידי ביטוי גם בבקשות שהוגשו בעיתוי הנוכחי, דהיינו 3 שנים לאחר שניתנה ההחלטה בבית המשפט העליון, אשר דחתה את ערעורם של המבקשים וקבעה כי צווי הסילוק שהוצאו כנגדם, מכח חוק מקרקעי ציבור סילוק פולשים, תשמ"א – 1981, הוצאו כדין.".

למרות הפינוי האחרון משנת 2010 שבוצע בהוראת בית המשפט, חידשו הבדואים את ההשתלטות, אך הפעם נכנסו לבית הקברות הסמוך ושם בנו מספר מבנים ואוהלים, סגרו את הסככה המשמשת את מבקרי בית הקברות. לאחרונה הגדילו לעשות ובנו צריח שישמש מסגד. הכל בניגוד לחוק ולהוראות בתי המשפט.