בעתירה שהוגשה לבג"ץ נגד רה"מ ושר הביטחון ונגד אלוף פיקוד מרכז וראש המינהל האזרחי, נדרש שבג"ץ יורה להם לממש את ההתחייבות להרוס את המאחז הבלתי חוקי חאן אל-אחמר. בעתירה מצוטטים דברי ראש הממשלה, שאמר כי המקום יפונה עם או בלי הסכמה וכי הדבר יקרה בתוך כמה שבועות.

מאז מתן פסק הדין בעתירה הרביעית עברה כשנה ומאז ביטול צו הארעי שניתן במסגרת העתירות המאוחרות עברה כחצי שנה, למרות התחייבויותיה המפורשת של המשיבים כי יפעלו להעתקת המאחז חאן אל אחמר עד לחודש יוני 2018 ,לא נעשה הדבר על ידם עד מועד זה ואין כל צפי ברור לכך.

כזכור, נתניהו הצהיר במהלך ישיבת סיעת הליכוד בחודש נובמבר האחרון, כי: "חאן אל אחמר יפונה בקרוב מאד… חאן אל אחמר יפונה, זאת החלטה של בית המשפט, זאת המדיניות שלנו והיא גם תתבצע. אין לי כוונה לדחות את זה עד להודעה חדשה, בניגוד לפרסומים, אלא למועד קצר".

בישיבת ממשלה התייחס נתניהו לעניין פינוי המאחז וציין: "כי הוא יפונה, עם או בלי הסכמה. זה לא ייקח הרבה שבועות, זה יהיה הרבה יותר קצר. נעשו כמה מהלכי היערכות חיוניים בזירה הבינלאומית וניתן הזדמנות אחרונה לפינוי בהסכמה, אבל בכל מקרה – חאן אל-אחמר יפונה. אני לא מדבר על פינוי קוסמטי, אלא על פינוי של ממש."

בכתב העתירה הודגש שדברי נתניהו מדברים בעד עצמם. "לא יעלה על הדעת כי על אף התחייבויותיה המפורשות של המדינה לאורך עשור של דיונים משפטיים, ובפרט הצהרות נתניהו בחודשים האחרונים, יהיו אוויר בעלמא".

ביהמ"ש העליון הורה בעקבות עתירה שהגשנו, להרוס עשרות מבנים לא חוקיים בשטח המועצות הבדואיות בנגב, מאז חלפו מספר שנים נהרסו רק שני מבנים קטנים, והיתר הפכו לוילות גדולות שאוכלסו והורחבו

עשרות מבנים לא חוקיים בנגב ממשיכים לעמוד על תילם למרות שבית המשפט העליון קבע כי על הוועדה המקומית לתכנון ובניה אבו בסמה להרוס אותם.

בשנת 2009 עתרנו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בדרישה להרוס עשרות מבנים לא חוקיים אשר נבנו במועצה האזורית אבו בסמה, שמאז חולקה לשתי מועצות נפרדות, בניסיון לשפר את המשילות והשירותים לתושבים, זאת לאחר שפנינו למועצה עצמה, אך הנושא לא טופל.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע קיבל את העתירה והורה להרוס את כל המבנים בתוך שנה. בתגובה הוועדה הגישה ערעור לבית המשפט העליון שאמנם ביטל את הקצבת הזמן להריסה בתוך שנה, אך בפסק הדין שניתן במאי 2013 קבע שיש לנקוט הליכי אכיפה נגד המבנים הבלתי חוקיים שהוקמו בשטח המועצה, וביקר בחריפות את התנהלות הוועדה.

אחד הבתים הלא חוקיים במועצה

מהודעת היועץ המשפטי לממשלה בהליכי הערעור עלה, כי הוא מצטרף לקביעה בדבר מצב של היעדר אכיפה כמעט מוחלט בתחומי המועצה, תוך שהוא מטיל את האחריות לפתחה, והציע 'עזרה מדינתית' לשם מימוש מדיניות אכיפה סבירה כנדרש.

שופטי העליון כתבו בפסק הדין, כי "התמונה שנתגלתה הינה של תת-אכיפה לאורך תקופה ארוכה ולמעשה מתן אפשרות להפרות רבות של דיני התכנון והבניה. יחד עם זאת ברור, כי נוכח המשאבים המוגבלים שבידי המערערים לא היה בכוחם לפעול בצורה מקיפה ונמשכת נגד הפרות הדין. רשויות השלטון המרכזי חייבות היו לתת סיוע מתאים למערערים, אך הדבר לא נעשה". עוד נכתב בפסק הדין כי על הוועדה לבצע פעולות אכיפה ולצמצם את תופעת הבניה הלא חוקית בתחומיה.

מאז החלטת בית המשפט העליון חלפו קרוב לשש שנים ורובם המוחלט של המבנים שהיו אז בהליכי בניה ראשוניים, לא רק שלא נהרסו אלא אף אוכלסו והתרחבו, והבניה הבלתי חוקית במרחב המועצה נמשכת.

שלחנו בשבוע שעבר פניה ליועץ המשפטי לממשלה ולמבקר המדינה בה הם דורשים לבדוק את הנושא וליטול את סמכות הוועדה שנכשלה בתפקידה. בפנייה ציין עורך הדין בועז ארזי כי מבדיקה שערכו, עולה כי למעט שני מבנים, עשרות המבנים שנידונו בעתירה הקודמת אוכלוסו ועומדים על תילם, למרות שהם נותרו לא חוקיים.

הסיפור הזה ממחיש את חוסר הנכונות של המועצה לאכוף את החוק בתחומיה, כמו שהיא אמרה במפורש לבית המשפט בהליך הקודם. זו תמונת מצב עגומה שלא יכולה להתקיים באף רשות מקומית במדינת ישראל, בטח לא אחרי פסיקה ברורה של בית המשפט העליון.

המדינה לא עמדה בהתחייבותה לפנות מאות משפחות בדואיות שפלשו לאלפי דונמים בבעלות יהודית פרטית בנגב. עתרנו יחד עם הבעלים מחדש לבית המשפט לאחר שבזמן שחלף הרחיבה המדינה את הפיצויים וההטבות שהוצעו לפולשים, שמצידם סירבו לכל פשרה ואף בנו מאות בתים נוספים

על העובדות אין בכלל וויכוח: מאות משפחות משבט אל עזאזמה, השתלטו על חלקה בת כאלפיים דונם (!) בבעלות יהודית פרטית ליד קיבוץ רביבים, שנרכשה לפני עשרות שנים, ובנו במקום מאות בתים בלתי חוקיים. לאורך השנים טענה המדינה כי היא מנסה להגיע להסדר עם הפולשים והציעה לכל אחד מהם מגרש של חמישה דונם (!) ביישוב קבע שהוקם עבורם בסמוך, אבל בפועל, שום דבר לא קרה. כעת עתרנו מחדש יחד עם הבעלים לבית המשפט, לאחר שהצהרות המדינה התגלו כריקות מתוכן.

https://youtu.be/hWAt7Donfuc


הכל החל כאשר בשנת 1995 נדדו בני השבט לתחומי מועצת רמת נגב, והקימו מקבצים בלתי חוקיים ליד קיבוץ רביבים. על בסיס החלטת ממשלה, בשנת 2003 'הולבן' השטח, והוכר למפרע כיישוב בשם ביר האדאג'. המדינה השקיעה במקום מיליוני שקלים בפיתוח מגרשים לבנייה, תכנון מסודר של היישוב ובהכנת תשתיות עבור תושביו.

למרות שלתושבים הבדואים הוצעו פתרונות זמינים וחוקיים ביישוב המוסדר, לאורך השנים נבנו מאות בתים ללא היתר בתוך החלקה הפרטית בבעלות יהודית – הנמצאת מחוץ לתכנית המתאר של היישוב.

ביר האדאג' – פלישה ובניה על אדמה יהודית פרטית

אשר אורנשטיין, אריה גולובנציץ ואברהם גולובנציץ, חלק מבעלי הקרקע אותה רכשו אבותיהם לפני עשרות שנים, עתרו בשנת 2013 יחד איתנו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בדרישה כי לאור היסוד החוקתי של זכות הקנין, ייקבע מועד אחרון בו המדינה תפנה את הפולשים משטחם. המדינה הצהירה בפני בית המשפט כי היא מנהלת משא ומתן לפינוי בהסכמה מול מאות משפחות שקיבלו הצעה נדיבה של פינוי-פיצוי. לכל משפחה הוצע לקבל בחינם מגרש בגודל חמישה דונמים (!) ביישוב ביר האדאג' הסמוך, לצד פיצוי כספי על המבנים הבלתי חוקיים.

ביר הדאג' – מאות בתים על קרקע בבעלות פרטית יהודית

לאור הצהרת המדינה, כי הליכי ההסדרה מתקדמים בקצב משביע רצון, סבר בית המשפט המחוזי כי אין צורך לקבוע לוחות זמנים להשבת הקרקע לבעליה ודחה את העתירה. גם בית המשפט העליון דחה את הערעור שהגישו בעלי הקרקע, ואלו נאלצו להמתין ולסמוך על הצהרות המדינה.

אלא שבמהלך השנים האחרונות, לא זו בלבד שהליך ההסדרה ופינוי הפולשים כלל לא יצאו לפועל, אלא שבמהלכן אף נוספו עוד כ200 מבנים בלתי חוקיים בשטח הפרטי. בשנה שעברה הצהיר ראש הרשות להסדרת התיישבות הבדואים, יאיר מעיין, בפנינו ובפני בעלי הקרקע, כי "לאור חוסר שיתוף הפעולה מצד התושבים וחוסר רצונם להגיע להסדר הסתיימה פעילות ההסדרה של הרשות".

ואם לא די בכך, הרי שהמועצה האזורית 'נווה מדבר', גוף ציבורי ממלכתי, סללה לאחרונה כביש בלתי חוקי באורך קילומטר וחצי בתוך החלקה הפרטית. כעת הגישו בעלי הקרקע יחד עם תנועת רגבים עתירה מחודשת לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, מאחר והמדינה עצמה לא עמדה בהתחייבותה, לצד תביעה אזרחית לסילוק יד מול מועצת "נווה מדבר".

הכביש שסללה מועצת נווה מדבר בתוך הקרקע הפרטית

חוסר האכיפה והמעש שהפגינה המדינה לאורך השנים האחרונות, הבהירה לפולשים שהם יכולים להמשיך לעשות ככל העולה על רוחם. במספר מקרים בהם נטען שיהודים בנו על קרקע פרטית של ערבים, בית המשפט לא הסתפק בהצהרות המדינה, והורה כי על הרשויות לפעול בלוח זמנים קשיח וברור. ערך השיוויון בפני החוק מחייב, שכך יקבע בית המשפט גם במקרה הזה.

בגזר הדין בפרשת 'אל עראקיב', נגזרו עשרה חודשי מאסר על ראש פעילי הכפר הבלתי חוקי שהוקם יותר ממאה פעמים תוך פלישה לאדמות המדינה. "קומץ קיצוני פגע בקידום תכניות לכלל תושבי הנגב" 

בית משפט השלום בבאר שבע גזר אתמול (ראשון) עשרה חודשי מאסר על השייח סייאח אבו אמדעם (סייאח אל טורי), הפעיל המרכזי בבניית הכפר הבלתי חוקי 'אל עראקיב' על אדמות מדינה ליד צומת להבים.

בנוסף לעונש המאסר, הורשע אבו אמדעם ב-19 עבירות של הסגת גבול, 19 עבירות של כניסה למקרקעי ציבור שלא כדין ועבירה של הפרת הוראה חוקית. בנוסף לעונש המאסר, בית המשפט גזר על אבו אמדעם חמישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 36 אלף שקל.

אל עראקיב הוא כפר בדואי לא חוקי שהוקם בסביבות 1999 על אדמות מדינה כ-10 ק"מ מצפון לבאר שבע. אנשי משפחת אל-עוקבי מהעיירה רהט, פלשו לאדמות המדינה יותר ממאה פעמים (!), ובכל פעם בנו במקום מבנים שונים, בטענה כי אדמות אלו היו שייכות למשפחתם במשך דורות רבים. לטענתם, הם פונו מהאזור לאחר מלחמת השחרור על ידי צה"ל, תוך הבטחה שהפינוי הוא זמני בלבד.

במאבק מתוקשר, אלים וקולני אותו ייצאו ארגוני השמאל לתקשורת הבינלאומית, הפך אל-עראקיב למותג המסמל את מאבקם העיקש "וההרואי" של הבדואים להיצמד בכל מחיר לאדמה שעליה הם יושבים מאות בשנים, כביכול.

'אל עראקיב' בשנת 2010 (צילום: תנועת רגבים)

בשנת 2015 חתם בית המשפט העליון את ההליך המשפטי שנמשך כעשור, בו דרשו הבדואים להכיר בבעלותם על הקרקע, בהסתמך על חוות דעת משפטיות שהגיש פעיל השמאל הקיצוני, פרופסור אורן יפתחאל. השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ואסתר חיות שדחו את הערעור, לא חסכו במילות הביקורת על טיבן ואמינותן של הראיות כביכול שהציג יפתחאל, והציגו עירום ועריה את "חוות דעת המומחה" שהגיש.

כמי שמלווים את תיק אל עראקיב במשך שנים ארוכות, אנו מברכים על הנחישות שגילה בית המשפט בגזר הדין:

אל עראקיב הפך לסמל מלחמת ההתשה המשפטית שמנהלים ארגוני השמאל ואחוזים בודדים מכלל הבדואים כנגד מדינת ישראל, מלחמה המונעת במשך שנים ארוכות את קידומן של תכניות לאומיות לפיתוח הנגב לרווחת כלל תושביו. שבויי המערכה הזו הם תושבי הנגב כולו, ובראשם מרבית האוכלוסיה הבדואית המוחלשת שכלל אינם צד בסכסוך.

הרשעת אל טורי מצטרפת לקביעות הנחרצות של בית המשפט העליון בפרשיית אל-עראקיב, אך אסור שהדבר יישאר בגדר הצלחה משפטית מקומית. פסק הדין חייב להוות זרז לקידום ההליכים המשפטיים לבירור מעמדם המשפטי של האדמות בנגב תוך רישום הבעלות בקרקעות אלו על שם בעליהן החוקיים, וזאת בהתאם לחוקי מדינת ישראל ולא בהתאם לנראטיב הבדואי. בכך ניתן יהיה להסיר מעל סדר היום את סוגיית הבעלות באדמות הנגב, ולאפשר את קידום הליכי הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב לרווחת הנגב ומדינת ישראל כולה.

בשל נימוק פרוצדוראלי, דחה בית המשפט העליון את ערעור שהגשנו כנגד הועדה המרחבית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם, אשר באופן שיטתי השתמטה מאכיפת צווי הפסקת עבודה וצווי הריסה שיפוטיים

בית המשפט העליון דחה את הערעור שהגשנו בפרשת הוועדה המרחבית לתכנון ובניה של בקעת בית הכרם. העתירה המקורית שהוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה, כוונה כנגד הועדה המרחבית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם, אשר באופן שיטתי השתמטה מאכיפת צווי הפסקת עבודה וצווי הריסה שיפוטיים כנגד מספר רב של מבנים שנבנו במערב מג'ד אל כרום.

על אף שהעתירה התמקדה ב-9 מבנים בלבד, כדוגמה ממחישה למדיניות הוועדה, דחה בית המשפט המחוזי בסוף 2015 את העתירה בטענה כי מדובר בעתירה כוללנית. בערעור שהתקיים בבית המשפט העליון, ביקשנו לקבוע כי אין מדובר בעתירה כוללנית ולפיכך בית המשפט קמא שגה בקביעתו.

המבנים נשואי עתירת מג'ד אל כרום

באופן מפתיע, ולמרות שהטענה לא עלתה קודם לכן בהליכים המקדמיים של הערעור, הנשיאה נאור הצהירה בפתח הדיון כי אין בכוונתה לדון כלל במהות הערעור, מאחר ולהליך המקורי לא צורפו העבריינים כמשיבים, וזאת על אף שהדגשנו כי העתירה מכוונת כלפי הוועדה ומדיניותה ולא כלפי המחזיקים במבנים.

בדומה למקרים רבים אחרים שהגיעו לפתחם של שופטי העליון, בהם צורפו בעלי מבנים בלתי חוקיים כמשיבים בהליך, רק בשלבים מתקדמים מאוד של ההתדיינות, ביקש בא כוחנו, עו"ד בועז ארזי, כי גם בהליך זה יאפשר בית המשפט לעדכן את הערעור ולצרף את המחזיקים במבנים כמשיבים בתיק.

בית המשפט דחה את הבקשה ומחק את הערעור תוך שהוא מחייב אותנו לשלם לוועדה המרחבית בית הכרם הוצאות משפט בסך 5000 שקלים.

לצערנו בית המשפט הכריע בערעור על סמך ליקוי פרוצדורלי במקום לדון במהות הערעור.  בבחירתו זו פספס בית המשפט הזדמנות לתקן ליקוי חמור בפעילותם של גופי אכיפה, תוך שהוא מעניק רוח גבית לזילות בתי המשפט מצד גופי האכיפה, אשר ביד אחת מבקשים צווים שיפוטיים, וביד השניה מתעלמים מהפרתם לאחר שניתנו.

בתוך חודש נידונו שתי עתירות שונות שהגשנו יחד עם בעלי קרקעות יהודים, שביקשו לקצוב לוח זמנים לפינוי בדואים שפלשו לאדמתם ובנו במקום כפרים לא חוקיים. לצד מי עמדו שופטי בג"ץ בשני המקרים?

בית המשפט העליון דחה בשבוע שעבר את הערעור שהגשנו (עע"מ 3142/15) בפרשת הכפר הבדואי ביר האדאג', אשר מאות מתושביו פלשו לחלקה סמוכה בבעלות יהודית פרטית, ובנו במקום עשרות בתים בלתי חוקיים.

בשנת 1995, לאחר שהמדינה החליטה להקים את איזור התעשיה רמת חובב, נדדו בני שבט אלעזאזמה מרמת חובב לתחומי מועצת רמת נגב, והקימו מקבצים בלתי חוקיים ליד קיבוץ רביבים.

מראה חלקי של ביר האדאג' על רקע קיבוץ רביבים (צילום: תנועת רגבים)

השהות הזמנית הפכה לקבועה, ובשנת 1999 החליטה המדינה 'להלבין' את המקום ולהכיר בו למפרע כיישוב חוקי, תוך שהיא משקיעה במקום מיליוני שקלים בפיתוח מגרשים לבנייה, תכנון מסודר של היישוב ובהכנת תשתיות עבור תושביו.

מאז, למרות שלתושבים הבדואים הוצעו פתרונות זמינים וחוקיים ביישוב המוסדר, נבנו עשרות רבות של בתים ללא היתר בתוך החלקה הפרטית בבעלות יהודית – הנמצאת הרחק מתכנית המתאר של היישוב.

בשנת 2013 עתרנו יחד עם בעלי הקרקע לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בדרישה כי יורה למדינה להרוס את הבניה הבלתי חוקית, וייצור תבחין שיעניק עדיפות לאכיפה בחלקה המדוברת, מאחר והיא בבעלות פרטית. הדגשנו כי אחריות הפינוי מוטלת על המדינה לאור היסוד החוקתי של זכות הקנין, ומאחר ואין בידיהם את האמצעים והדרך לפנות את הפולשים לאדמתם.

ביר האדאג'. בתחתית התמונה – היישוב המוסדר. משמאל בתיחום כחול – בב"ח על חלקה בבעלות יהודית.

המדינה התנגדה לעתירה, והודיעה כי היא מנהלת הליך של הדברות "בדרכי נועם" מול עשרות רבות של בתי אב במתווה של פינוי-פיצוי. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה ודחה את העתירה.

יחד עם בעלי הקרקע ערערנו לבית המשפט העליון, בבקשה כי השופטים יקצבו למדינה דד-ליין ברור לסיום פינוי הפולשים. במהלך הדיון שהתקיים בשבוע שעבר ציין עורך הדין שלנו, עמיר פישר, כי "מדובר בבעיה שהמדינה מטפלת בה עשרות שנים בחוסר הצלחה מוחלט, ולכן אמרנו שנכון לקצוב 5 שנים להריסה. לא מדובר ביומיים אלא בפרק זמן".

בניגוד חד לפסקי דין שניתנו בתיקים בהם נטען כי יהודים בנו על קרקע פרטית פלשתינית, בהם קצב בג"ץ את פינוי הקרקע באופן חד וברור, הפתיעה הנשיאה מרים נאור באמירה הפוכה: "לא ניתן לקחת את קרקע העותרים ולשים אותה עם כל הכבוד במרכז החיים. אי אפשר לקחת את הקרקע של העותרים שבמקרה פנו לבית משפט, ולקבוע לגביהם מתווה שונה מהמתווה הכללי שהמדינה עובדת עליו".

השופטים נאור, זילברטל ומזוז החליטו לדחות את הערעור של בעלי הקרקע. פסק הדין הלקוני נמנע מלהתייחס לטענות בעלי הקרקע, והסתמך על סעיף טכני בלבד בתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשר לדחות ערעור ללא כל הנמקה. את הגלולה המרה 'המתיקו' השופטים בכך שלא השיתו תשלום נוסף של הוצאות משפט על תנועת רגבים, שהוציאה במהלך השנים על ניהול ההליך המשפטי עשרות אלפי שקלים.

בדיון בבית המשפט העליון על פינוי הכפר הבדואי שהוקם על קרקע יהודית פרטית, הציע השופט מזוז להפקיע את הקרקע מבעליה על מנת להכשיר את הכפר הבלתי חוקי

בבית המשפט העליון נידונה השבוע סוגיית הכפר אל זרנוג שבנגב. הכפר בו מתגוררים בני השבט הבדואי אבו-קווידר, נבנה על חלקת קרקע בבעלות יהודית פרטית שנרכשה לפני כ-85 שנה.

בני שבט אבו קוידר שהגיעו מרצועת עזה לישראל במהלך שנות ה-50, פלשו במהלך השנים לחלקה וכן לאדמות מדינה סמוכות ובנו במקום מעל שלוש מאות בתים ללא היתר. למרבה האבסורד, גם מדינת ישראל בנתה לרווחת בני השבט מבני ציבור ללא היתר, בניגוד גמור לחוקי התכנון והבניה, וליסוד החוקתי של זכות הקנין.

מאז שנות ה-80 ניהלה המדינה עם נציגי השבט משא ומתן בניסיון להעתיק את מגורי השבט למקום מוסדר, ובדצמבר 1998 חתמו המדינה וחלק מנציגי השבט הסדר מוסכם על פינוי השבט ליישוב רהט. במסגרת  ההסכם התחייבה המדינה למתן הטבות כלכליות נרחבות לבני השבט וכן התחייבה להימנע מלאכוף נגדם את דיני התכנון והבניה עד למועד המעבר, אולם במהלך 15 השנים האחרונות לא חלה כל התקדמות ממשית ביישום ההסדר, ובחסות ההסכם הוסיפו התושבים ובנו במקום עוד עשרות בתי מגורים.

אל זרנוג ומסמכי הרכישה (צילום: תנועת רגבים)

יחד עם יורשיהם של רוכשי הקרקע, עתרנו בשנת 2012 כנגד המדינה שבנתה על גבי הקרקע שבבעלותם, ודרישתם לסילוק יד נענתה במלואה על ידי בית המשפט. במקביל עתרו בעלי הקרקע לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בדרישה כי המדינה תשלים את העברת בני השבט לרהט ותחזיר לידיה את החלקה שבבעלותם.

בית המשפט המחוזי דחה בינואר 2013 את העתירה, וקבע כי על המדינה להשלים את הליך התכנון בתוך שלוש שנים, ולאחר מכן ליישם את העברת השבט בתוך שלוש שנים נוספות. בעלי הקרקע ערערו לבית המשפט העליון מאחר וחלופת ההסדרה ליישוב בני השבט בעיר רהט, איננה ישימה לאור התנגדותה של העיר רהט כמו גם של חלק מבני השבט שפלשו לקרקע.

המדינה בנתה בית ספר לא חוקי – על קרקע פרטית (צילום: תנועת רגבים)

לאורך הדיון חזר השופט מזוז מספר פעמים על הרעיון לפיו על המדינה לשקול ברצינות את האפשרות להפקיע את הקרקע מידי בעליה היהודים ולהסדיר את היישוב הלא חוקי במקומו באופן של הלבנה למפרע.

"אני מבין כי המדינה לא רואה כפתרון הסדרה של ההתיישבות במקום עצמו", אמר מזוז לבא כח המדינה. "זאת לכאורה במובנים מסוימים האופציה הפשוטה ביותר, זה אומר להפקיע את השטחים הפרטיים ולתכנן את המקום. לעומת זאת יכולים להיות שיקולים אחרים למה לא. אני שואל אם יש במסגרת המחשבה הכוללת כל התכניות לפתרון או ליישוב מחדש של הבדואים בדרום, האם לשטח זה יש ייעוד מוגדר".

בתגובה לדברי עירית רהט המתנגדת להצעת המדינה ליישוב את בני השבט בשכונה חדשה שתבנה עבורם בעיר, ציין בא כוחם של בעלי הקרקע, כי גם בתוך שבט אבו קווידר לא כולם מוכנים לעבור לרהט – מה שהופך את עמדת המדינה ללא ריאלית. הוא הוסיף כי יש לזכור שמדובר בקרקע פרטית שנגזלה מדי בעליה, ולפיכך יש לשקול רעיונות הסדרה חלופיים שעלו בעבר – כגון על אדמות מדינה ביישוב ערערה.

"איש לא מינה את אדוני כגורם מוסמך, או כממשלה שיכול להחליט איך מתכננים את מדינת ישראל, לכם יש אינטרס מאוד נקודתי כבעלי זכויות בנכס. חלק מהאשם הוא שלכם, שנזכרתם עשרות שנים אחרי שהמבנים האלה קיימים", אמר השופט מזוז בתגובה לדברים. "מתי הפעם האחרונה שפינו יישוב מקרקע פרטית? כמה בתים היו שם וכמה שנים זה לקח? ממתי פינו 3000 אנשים מקרקע פרטית? למדינה יש את האילוצים שלה, והיא תפעל לפי זה. זה לא בהכרח הדבר בסדר העדיפות הראשון של המדינה לטפל בבעיות המערערים".

השופט מזוז יצר אבחנה בין פרשת אל זרנוג בה הוא ממליץ למדינה לנקוט בסעד של הפקעת הקרקע מבעליה – על מנת למנוע את פינוי היישוב, לבין מקרים שנידונו אך לא מכבר בבג"ץ – היישובים היהודים מגרון ועמונה, בהם נטען כי רק חלק מסוים מקרקעות היישוב הן בבעלות פרטית. במגרון ועמונה לא זו בלבד שבג״ץ לא העלה את רעיון ההפקעה, אלא דחה את בקשות המדינה למתן אורכה לשם מציאת פתרונות והורה למדינה לפנות את היישובים.

שלוש טירות-ענק שנבנו בכפר ראמה בניגוד לחוק לא נהרסו, חרף הצהרות רבות שהעניקה ועדת התכנון והבניה המקומית בתגובה לפניות שלנו. לאחרונה, לאחר שנות סחבת ותכתובת, המבנים אוכלסו על ידי עברייני הבניה. עתרנו לבית המשפט המחוזי בחיפה כנגד הועדה המועלת בתפקידה ובדרישה לאכיפת החוק

לפני כארבע שנים פנינו לועדה המרחבית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם, האחראית על מרחב הכפר ראמה שבגליל, בדרישה לנקוט הליכי אכיפה נגד שלושה מבני-ענק שהוקמו בניגוד לחוק, מחוץ לתכנית המתאר של הכפר.

הועדה השיבה כי הוציאה כנגד הבניה כתב תביעה משפטי וכן צווי הפסקת עבודות וצווים מנהליים להריסה (שמימושם מוגבל לשלושים יום בלבד), אך אלו לא בוצעו עקב אי מתן סיוע משטרתי ליחידת הפיקוח.

השבנו וביקשה לקבל את העתקי הפניות שהועדה הוציאה לכאורה למשטרת ישראל, על מנת לקבל את הסיוע המבוקש, אך הועדה התעלמה מפניות רגבים במשך קרוב לשנתיים. פניה דומה שביצעה רגבים באופן ישיר מול משטרת ישראל נתקלה אף היא בהתעלמות.

במהלך חודש מרץ 2013 הסתבר לנו כי הבניה במקום נמשכת ומתרחבת ופנתה בתלונה לוועדה.

במאי 2014 השיבה הועדה במכתב תשובה מפורט בו נכתב, כי בעקבות הגשת כתב אישום כנגד בונה המבנים והרשעתו בדין, הושת עליו קנס של למעלה מ- 160,000 ₪. עוד נאמר במכתב כי ניתן צו הריסה שיפוטי כנגד המבנים, אשר ייכנס לתוקף תוך 12 חודשים וכי בנוסף אסר בית המשפט את השימוש במבנים.

הועדה הוסיפה כי לאור הפרת הצווים השיפוטיים שהוצאו בעבר כנגד עבריין הבנייה, נקבע על ידי בית המשפט כי יש להרוס את הקומה השניה (ומעלה) של המבנים, וזאת עוד בטרם ביצוע צו ההריסה הכולל של המבנים. הועדה הדגישה כי הבתים אינם מאוכלסים וכי הבניה במקום הופסקה.

ממכתב התשובה של ועדת התכנון והבניה ניתן היה להתרשם לכאורה כי היא נוקטת אמצעים של ממש כנגד טירות-הענק הבלתי חוקיות, אלא שהצהרות לחוד ומעשים לחוד.

המשכנו לעקוב אחר המבנים המדוברים. בחלוף שנתיים עלה כי לא רק שהמבנים עדיין עומדים על מכונם, אלא שבנייתם גם הולכת ונשלמת. באפריל 2015 שוב פנינו לוועדה בדרישה לפעול למימוש הצווים, מתשובת הועדה עלה כי לטעמה לא חל שום שינוי המצדיק את אי ההריסה של המבנים. זו אף הוסיפה כי ניכר שבמקום בוצעו עבודות נוספות ועל כן היא נערכת להגשת כתב אישום בגין הפרת צו בית המשפט.

מספר חודשים נוספים חלפו, ומבדיקה שביצענו לפני כחודש התברר כי המבנים אוכלסו!

בעקבות הסאגה המתמשכת, עתרנו לבית המשפט בחיפה, בבקשה כי יורה לועדה לאכוף את החוק ולהרוס את שלושת הבניינים בתוך זמן קצוב.

"בשורה התחתונה, המשיבה נכשלת בעבודתה", נכתב בדברי הסיכום לעתירה. "העובדה כי כנגד העבריינים מוצאים על ידי בית המשפט צווים אין בה כל תועלת – כל עוד צווים אלו אינם ממומשים, בבחינת "להגיע אל הבאר אך לא לשתות ממנה". מה תועלת יש בצו שיפוטי אם הוא איננו נאכף?".

"ברור, אם כן, כי הועדה, במקרה דנן, מועלת בתפקידה ומועלת בחובתה כשלוחתו של בית המשפט בכך שהיא מעלימה עין מהפרת הצווים השיפוטיים וגורמת לבזיון בית המשפט וזילות של המערכת המשפטית ושלטון החוק במרחב. לא מדובר רק בחובה המנהלית המוטלת על המשיבה אלא גם בכבודו הרמוס של בית המשפט ובהשלכות על שלטון החוק".

לפני מספר חודשים העניק בית המשפט העליון פסק דין מכונן בפרשת אל עראקיב – תיק הדגל של תביעות הבעלות של הבדואים בנגב. היום אנחנו מגישים לציבור את מסמך 'אל-עראקיב והנראטיב' – תמצות פסק הדין, המהווה אבן דרך להסרת החסמים לפיתוח הנגב

טענות הבדואים לבעלות על מאות אלפי דונמים בנגב, מלוות את השיח הציבורי במדינת ישראל כבר שנים ארוכות, ומהוות את אבני הנגף המשמעותיות ביותר העומדות בפני ממשלות ישראל בבואן לטפל בקידומה של האוכלוסיה הבדואית בנגב לסטנדרטים ראויים למדינה מתוקנת במאה ה- 21. במהלך עשרות השנים האחרונות נמנעו ממשלות ישראל מהתמודדות ישירה עם סוגיית הבעלות תוך שכל ממשלה משאירה את הטיפול בתפוח האדמה הלוהט לזו שאחריה, והשיח הציבורי שליווה את הסוגיה התנהל באופן בו הציבור הישראלי הולעט בשקרים, פרשנויות ושמועות.

ארגוני שמאל הממומנים בנדיבות על ידי ממשלות זרות בחרו ליטול את סוגיית בירור הזכויות במקרקעין, ולהפכה לסלע מחלוקת מהותי הנושא אופי לאומני. במקום שהסוגיה תידון ותטופל כשאלה משפטית קלאסית ואוניברסלית, בוחר השמאל הרדיקלי להציגה בישראל וברחבי העולם כהיבט נוסף של הסכסוך היהודי-ערבי, תוך השחרת פניה של מדינת ישראל כגורם קולוניאליסטי ומנשל.

אל ערקיב (צילום: תנועת רגבים)

לפני מספר חודשים דחה בית המשפט העליון את תביעת הבעלות המפורסמת ביותר, בפרשת אלעראקיב. ניתן לקבוע כי פסק הדין (ע"א 4220/12) הוא היסטורי ומכונן, מאחר והסוגיות שהועלו בעתירת המשפחה, שזורות בנרטיב הבדואי ונוגעות לאלפי התביעות חסרות הבסיס שהוגשו במרחב. באמצעות מקרה זה, ביקשו ארגוני השמאל להציב אבן בוחן וליצור תקדים משפטי מסוכן, שיקעקע את בעלותה ומשילותה של מדינת ישראל באיזור הנגב.

אל עראקיב הוא כפר בדואי לא חוקי שהוקם בסביבות 1999 על אדמות מדינה כ-10 ק"מ מצפון לבאר שבע. אנשי משפחת אל-עוקבי מהעיירה רהט, פלשו לאדמות המדינה והחלו לעבדה ולהקים במקום מבנים שונים, בטענה כי אדמות אלו היו שייכות למשפחתם במשך דורות רבים. לטענתם, הם פונו מהאזור לאחר מלחמת השחרור על ידי צה"ל, תוך הבטחה שהפינוי הוא זמני בלבד.

במאבק מתוקשר, אלים וקולני אותו ייצאו ארגוני השמאל לתקשורת הבינלאומית, פלשו המשפחות הבדואיות למקום קרוב ל-80 פעמים, ובכך הפך אל-עראקיב למותג המסמל את מאבקם העיקש "וההרואי" של הבדואים להיצמד בכל מחיר לאדמה שעליה הם יושבים מאות בשנים, כביכול.

במקביל פנו הפולשים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"א 7161/06), בדרישה לרשום על שמם כ-10,000 דונמים של קרקע, בטענה כי על חלקות אלו התקיים כפר היסטורי בשם 'אל-עראקיב' מאז התקופה העות'מנית, וכי משפחתם עיבדה את האדמות שהיו בבעלותה, והעבירה אותן בירושה מדור לדור.

למעשה, שלל טענות בני משפחת עוקבי בפרשיית אל-עראקיב יצרו, יחדיו, תיאור של הנראטיב הבדואי בדבר זכויות עתיקות במקרקעין במרחב הנגב. כלומר – על פי תפיסתם של הבדואים, המציאות בה הם חיו בנגב, במהלך עשרות השנים שקדמו להקמת מדינת ישראל ולאחר הקמתה, הקנתה להם זכויות של בעלות באדמות.

פעיל השמאל הרדיקלי פרופסור אורן יפתחאל, מהמחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי מאוניברסיטת בן גוריון, אף שימש כעד מומחה מטעם התביעה. יפתחאל הגיש לבית המשפט שתי "חוות דעת מומחה" גדושות בשורה ארוכה של ראיות לכאורה, לפיהן אדמות אלו אכן היו בבעלותה של משפחת אל-עוקבי במשך שנות דור.

בשנת 2012 דחתה השופטת שרה דברת את התביעה וקיבלה במלואה את עמדת המדינה, תוך שהיא מפרקת אחת לאחת את טענות התביעה. הפולשים מיהרו לערער לבית המשפט העליון כנגד פסק הדין השיטתי והמפורט, אולם במאי 2015 דחה הרכב השופטים בהשתתפות אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ואסתר חיות את הערעור. השופטים לא חסכו במילות הביקורת על טיבן ואמינותן של הראיות כביכול שהציג יפתחאל, והציגו עירום ועריה את "חוות דעת המומחה" שהגיש.

שתי הערכאות הגיעו לשתי קביעות משמעותיות: הקביעה האחת, עובדתית, היא שלילת חלק ניכר מטענות הבדואים וערעור בסיס הנראטיב הבדואי עצמו. הקביעה השניה, משפטית במהותה, היא כי לנראטיב לבדו, גם אם היה מגובה בעובדות היסטוריות, אין את היכולת להקנות לבדואים מעמד משפטי מוכר בקרקע וכי זכויות אלו נקבעות אך ורק בטענות משפטיות שמקורן בחוק.

כשירות לציבור אנחנו מוציאים לאור את מסמך המדיניות "אל עראקיב והנראטיב" הסוקר בקצרה את הסוגיות שנידונו בפני בית המשפט ומפרט את עיקרי פסק הדין היסודי שניתץ בשיטתיות את שלל המיתוסים.

מהות התביעה – הכרה באלפי כפרים בלתי חוקיים

כל מי שבוחן את הסוגיה בהגינות מודה כי מלחמת ההתשה המשפטית שמנהלים ארגוני השמאל ואחוזים בודדים מכלל הבדואים כנגד מדינת ישראל, היא זו שמונעת כבר שנים ארוכות את קידומן של תכניות לאומיות לפיתוח הנגב לרווחת כלל תושביו. שבויי המערכה הזו הם תושבי הנגב כולו, ובראשם מרבית האוכלוסיה הבדואית המוחלשת שכלל אינם צד בסכסוך.

אין ספק כי קביעותיו הנחרצות של בית המשפט בפרשיית אל-עראקיב צריכות להוות זרז לקידום ההליכים המשפטיים לבירור מעמדם המשפטי של האדמות בנגב תוך רישום הבעלות בקרקעות אלו על שם בעליהן החוקיים (בהתאם לחוקי מדינת ישראל ולא בהתאם לנראטיב הבדואי). בכך ניתן יהיה להסיר מעל סדר היום את סוגיית הבעלות באדמות הנגב, ולאפשר את קידום הליכי הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב לרווחת הנגב ומדינת ישראל כולה.

מאות מיליוני ₪ מועברים מדי שנה למועצות האיזוריות הבדואיות, אך תושביהן כלל לא נדרשים לשלם ארנונה. עתירה חדשה שהגשנו לבג"ץ חושפת התחמקות שערורייתית של משרד הפנים || איפה הכסף

תקציביה השנתיים של כל רשות מקומית בישראל – עיר, מועצה איזורית או מקומית – נסמכים על שני מקורות עיקריים: הכנסות עצמיות של הרשות ותקציבים ייעודיים ממשרדי ממשלה. מטבע הדברים, ברשויות אמידות, מצטמצם היקף הסיוע הממשלתי, וברשויות עניות הוא מהווה חלק משמעותי יותר בתקציב השנתי.

על מנת לתמרץ את הרשויות להפוך לרווחיות יותר, מותנים חלק מתקציבי הממשלה בהוכחות לייעול ההכנסות העצמיות כדוגמת גביית הארנונה, הכנסות תאגיד המים המקומי, תשלומי מתנ"סים וכדומה.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ50% בממוצע מתקציבן השנתי של עיירות הפיתוח בנגב, הסתמך על תקציבי ממשלה, בעוד שברשויות הבדואיות בנגב היווה התקציב הממשלתי כ-80% מהכנסותיהם.

הבולטת מכולן היתה המועצה האיזורית אבו-בסמה שבנגב שתקציבי הממשלה השונים היוו 98.2% (!) מתקציביה לשנת 2011. המועצה נתמכת בתקציבי ממשלה בסך של קרוב ל-180 מיליון ₪ מדי שנה.

וילה באבו בסמה (צילום: תנועת רגבים)

מבקר המדינה מתריע

בסוף שנת 2011 פרסם מבקר המדינה דו"ח על הביקורת בשלטון המקומי. בפרק שדן במועצת אבו בסמה תיאר המבקר כיצד שנה אחר שנה, חרף התקציבים הגבוהים שמעבירה הממשלה, מסיימת המועצה את שנת הכספים בגירעון של מיליוני שקלים, אולם חמורה מכך היא העובדה, כי באופן שערורייתי, המועצה כלל לא התאמצה להגדיל את הכנסותיה העצמיות.

"נמצא כי המועצה אינה מחייבת את התושבים בארנונה בעד שטחי מגורים, אינה מנהלת מערך חייבים וגבייה ואין ברשותה נתונים בדבר שטחי הבניינים והנכסים שבתחום שיפוטה לרבות נתונים על הבעלים של אותם נכסים. בשנת 2008 גבתה המועצה ארנונה בסך 1.63 מיליון ש"ח, ובשנת 2009 גבתה ארנונה בסך 1.98 מיליון ש"ח. את רובה גבתה בעד מחצבה שבשטח שיפוטה ואת היתרה בעד מתקנים שונים", ציין המבקר.

משמעות הדבר כי בעוד מדינת ישראל משקיעהמאותמיליוני שקלים לממן את השירותים הניתנים לתושבי המועצה, התושבים עצמם כלל לא נדרשים לשלם תשלומי ארנונה עבור התושבים הניתנים להם.

בדו"ח המבקר צויין כי "המועצה מסרה בתשובתה למבקר המדינה, כי היא קיבלה ממשרד הפנים תקציב מיוחד לקידום ביצועו של סקר נכסים ביישובי המועצה, שיאפשר, בין השאר, את גביית הארנונה, וכי היא נמצאת בשלב אפיון צורכי הסקר".

בנוסף נכתב בדו"ח המבקר כי "משרד הפנים מסר בתשובתו למשרד מבקר המדינה מאוגוסט 2011 כי המועצה פנתה אליו בבקשה לקבלת סיוע כספי לביצוע הסקר, לאחר שהשלימה את האפיון לביצוע הסקר כולל אומדן העלויות".

לסיכום, הורה מבקר המדינה למועצה כי "עליה לפעול לכך שביצוע הסקר יושלם בהקדם האפשרי,לשם הסדרת גביית המסים והאגרות והגדלת הכנסותיה העצמיות, שכן הגבייה המצומצמת שמבצעת המועצה פוגעת ביכולתה לספק שירותים בסיסיים לתושבים".

איפה הכסף?

בראשית פברואר 2012, כשלושה חודשים לאחר פרסום דו"ח המבקר, פנינו לשר הפנים דאז, אלי ישי, הממונה על מחוז דרום במשרדו בדרישה לממש את סמכותכם ולפעול לאלתר להקמת מערך לגביית ארנונה מנכסי המגורים בשטח אבו בסמה.

לאחר כחצי שנה בה נשלחו למשרד הפנים תזכורות חוזרות ונשנות שלא נענו, פנינו במהלך יולי 2012 למועצת אבו בסמה בדרישה כי תקים מערך לגביית ארנונה. בתשובת המועצה נטען בין השאר, כי היא אינה גובה ארנונה מאחר ומשרד הפנים טרם אישר לה את העברת התקציב לביצוע סקר הנכסים.

דברים אלו עמדו בסתירה גמורה לתשובת המועצה למבקר המדינה שהובאו לעיל, לפיהם התקציב המיוחד לביצועו של סקר הנכסים התקבל ממשרד הפנים. פניית 'חופש מידע' נוספת מטעם רגבים למועצת אבו בסמה העלתה, כי המועצה העניקה רשיונות עסק ל21 עסקים, אולם גבתה ארנונה רק ממחציתם.

בשלהי 2012 פוצלה מועצת אבו בסמה לשתי מועצות איזוריות; נווה מדבר ואל-קאסום, וזמן קצר לאחר מכן מונה גדעון סער לשר הפנים החדש. רק בחלוף כ-15 חודשים מפנייתנו למשרד הפנים, ולאחר תזכורות חוזרות ונשנות, התקבלה במאי 2013 תגובה עניינית מטעם הממונה על המחוז הדרומי במשרד הפנים.

"כידוע, 11 היישובים של המועצות הינם בעלי מאפיינים ייחודיים שיש בהם כדי להקשות ולעכב הליכים, לרבות קשיים באיתור וזיהוי תושבים… אין מדובר בביצוע סקר נכסים רגיל כי אם בהליך מורכב יותר", ציין הממונה. לדבריו, עד לסוף שנת 2013 יקבעו המנגנונים, התקציב ושילוב המערכות, "לשם השתת ארנונה על תושבי המועצות כבר בשנת 2014".

המניעים הנסתרים נחשפים

חרף ההתחייבות הברורה, בשנת 2014 טרם בוצע סקר הנכסים, ולא נשלחו שומות ארנונה לתושבים. התרעת 'קדם עתירה' נשלחה למשרד הפנים, שנאלץ, לבסוף, להסגיר את הסיבה האמיתית לחוסר ביצוע סקר הנכסים וגרירת הרגלים הנמשכת על פני שנים ארוכות.

"ביצוע הסקר באמצעות התקציב הרגיל של המועצות אינו יכול לקבל ביטוי, היות שכלל הפעילות השוטפת של המועצות מבוססת על מענקים של משרדי הממשלה השונים" ציין אבי הלר, הממונה על מחוז דרום, במכתב מחודש אפריל 2014.

"סקר הנכסים האמור ידרוש להתייחס לבניה הקיימת בשטח תוך איתור בעלי המבנים. ביצוע האמור מחייב סריקה פיזית בשטח תוך התעמתות עם האוכלוסיה, כאשר ברור לכולנו שקבלת שיתוף פעולה מצד האוכלוסיה שואף לאפס", הודה הממונה.

את ההתנהלות הבלתי מתקבלת בעליל ניתן לסכם בקצרה: בשנת 2014 המועצות לא החלו בגביית ארנונה מהתשובים ומרוב העסקים הפועלים בתחומיהן, ובמשרד הפנים טוענים כי המועצות אינן גובות ארנונה בשל הצורך לביצוע סקר נכסים. זאת כאשר בשנת 2011 טענה המועצה בפני מבקר המדינה כי קיבלה ממשרד הפנים את המימון הנדרש לביצוע סקר הנכסים, ומשרד הפנים טען כי המועצה "השלימה את האפיון לביצוע הסקר כולל אומדן עלויות".

לאחר שהובהר מעבר לכל ספק כי משרד הפנים והמועצות הציגו בפני מבקר המדינה מצג שווא לפיהם משרד הפנים יממן את הכנת הסקר, והמועצה תחל לגבות את הארנונה, מבלי להציג את המניעים הסמויים לחוסר המעש, הגשנו עתירה לבג"ץ (5663-14) המפרטת את העובדות דלעיל, ומצביעה על חוסר הסבירות הקיצוני בהתנהלות משרד הפנים.

"ככל שמאחורי אי הקמת מערך הגביה עומדים מניעים סמויים שהוסתרו ממבקר המדינה, ובעיקרם הרצון שלא לפגוע בהגירה מהפזורה לשטחי המועצות – הרי שמדובר בטעות קשה בשיקול הדעת", מציין עורך הדין שלנו, עמיר פישר, בדברי הסיכום לעתירה. "הפיכת המועצת לאקס-טריטוריה פוגעת בבסיס עליו עומד הליך ההסדרה. ככל שהמדינה מעוניינת לקדם את ההגירה למועצות, הרי שיש לעשות זאת על ידי תוספת תקציבים ושיפור השירותים הניתנים לתושב, ולא ע"י מתן פטור גורף מחובת תשלום מיסי ארנונה".