אחרי עשור של הליכים שיפוטיים דחה אתמול (שני) בית המשפט העליון עתירת בעלי קרקע פרטית שביקשו לקצוב זמן לפינוי אדמתם עליה הוקמו מאות מבנים בפזורת ביר הדאג' – בירת הפשע בנגב. "עוולה משפטית זועקת לשמים"

בית המשפט העליון דחה אתמול (שני) ערעור שהגישו בעלי הקרקע עליה הוקמה הפזורה הבלתי חוקית באזור ביר הדאג'. יותר מאלף משפחות בדואיות פלשו מאז שנות ה-2000 לאדמות מדינה ולקרקעות פרטיות באיזור קיבוץ רביבים, ומסרבים להסדרי הפשרה הנדיבים שהציעה המדינה. בעלי הקרקע מנהלים מזה כעשור הליך משפטי המבקש לקצוב למדינה לוח זמנים קצוב לפינוי הקרקע.

בניגוד גמור לפסקי דין רבים של בג"ץ, שהורה למדינה לפנות בתוך זמן קצוב בניה יהודית על קרקעות בבעלות ערבית פרטית, קבעו השופטים גרוסקופף, מזוז ווילנר כי "זכות הקניין של המערערים בחלקה הפרטית אינה מוחלטת ואינה עומדת לבדה", וכי הפרשה אינה נמנית "עם אותם מקרים חריגים וקיצוניים המצדיקים התערבות שיפוטית במדיניות הרשויות האמונות על אכיפת דיני התכנון והבנייה".

פזורת ביר הדאג' החלה להתפתח בשנות ה-2000, לאחר שהמדינה העבירה 15 משפחות מאזור רמת בקע ויישבה אותם באופן זמני על אדמות מדינה ליד קיבוץ רביבים. בתוך זמן קצר, מאות משפחות משבט אל עזאזמה השתלטו על כאלפיים דונם בבעלות פרטית ואלפי דונמים נוספים בבעלות המדינה, ובנו מאות מבנים לא חוקיים.

פזורה זו מוכרת כאחד ממעוזי הפשע בדרום, ונחשבת כבר שנים רבות לאקס טריטוריה עבור רשויות החוק, שנכנסות למקום לעיתים רחוקות. הנאשם בפרשת המעשה המגונה בילדה בת ה-10 הינו תושב ביר הדאג', ותושביה קשורים לתעשיית הסמים בשטחי האש של בסיס צאלים הסמוך, כמו גם לתופעת גניבות התחמושת מצאלים ומלוחמי צה"ל.

בשנת 2003 החליטה המדינה להקים לפולשים יישוב חוקי ומוסדר על אדמות מדינה. לכל משפחה הוצע מענק של מאות אלפי שקלים ומגרש בגודל חמישה דונם (!), אך אלו לא הסכימו להתפנות.

יחד עם בעלי הקרקע עתרנו בשנת 2013 לבית המשפט המחוזי בדרישה לקצוב למדינה לוח זמנים לפינוי, אך לאחר הצהרת המדינה כי מתנהלים מגעים לפינוי בהסכמה דחה בית המשפט את העתירה, וערעור שהוגש לעליון בשנת 2015 נדחה אף הוא ללא כל נימוק.

עתירה נוספת הוגשה לאחר שמנכ"ל רשות הבדואים, יאיר מעיין, הצהיר במכתב רשמי כי כשלו כל מאמצי ההידברות לפינוי בהסכמה.

בעלי הקרקע הוכיחו שוב לבית המשפט, כי מאז העתירה הראשונה הוקמו מאות מבנים נוספים על אדמתם, ואילו האכיפה הדלה שביצעו הרשויות, התמקדה באדמות המדינה, שהצליחה לחתום על 6 הסכמי פינוי בלבד מתוך יותר מ-1000 משפחות.

גם עתירה זו נדחתה, חרף הודאת המדינה כי אין באפשרותה לצפות מתי יושלמו הליכי האכיפה במתחם כולו ובחלקה הפרטית בפרט.

אתמול (שני) דחה בית המשפט את הערעור השני שהגישו בעלי הקרקע. "מצב הדברים במתחם ביר הדאג' בכלל, ובחלקה הפרטית במיוחד, אינו מתקבל על הדעת", כתב השופט גרוסקופף בפתח פסק הדין. "המדינה אינה יכולה להסכין למצב דברים לפיו יתקיימו בתחומה אזורים בהם "איש הישר בעיניו יעשה"", וכי גם בחלוף עשור "היום בו יוכלו לממש את זכויותיהם בחלקה הפרטית לוט בערפל".

עם זאת, סירבו השופטים לקצוב למדינה מועד סופי לפינוי. "זכות הקניין של המערערים בחלקה הפרטית, אשר על הפגיעה בה אין חולק, אינה מוחלטת ואינה עומדת לבדה. מולה ניצבת מדיניות המדינה להסדיר באופן ראוי את ההתיישבות הבלתי חוקית במתחם ביר הדאג', כחלק מהמאמצים הכוללים להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב".

מעבר לעוולה המשפטית הזועקת לשמיים מול מקרים הפוכים בהם בג"ץ הורה למדינה לפנות התיישבות יהודית באופן סיטונאי, הרי שברור כיצד המדינה במו ידיה יוצרת פה אקס-טריטוריה שמתפוצצת לכולנו בפנים. הסיפור המחריד של אונס הילדה וסדרת הפריצות לבסיסי צה"ל על ידי תושבי ביר הדאג' מדברים בעד עצמם.

הקשיבו לכתבה שהתפרסמה בכאן ב:

המדינה לא עמדה בהתחייבותה לפנות מאות משפחות בדואיות שפלשו לאלפי דונמים בבעלות יהודית פרטית בנגב. עתרנו יחד עם הבעלים מחדש לבית המשפט לאחר שבזמן שחלף הרחיבה המדינה את הפיצויים וההטבות שהוצעו לפולשים, שמצידם סירבו לכל פשרה ואף בנו מאות בתים נוספים

על העובדות אין בכלל וויכוח: מאות משפחות משבט אל עזאזמה, השתלטו על חלקה בת כאלפיים דונם (!) בבעלות יהודית פרטית ליד קיבוץ רביבים, שנרכשה לפני עשרות שנים, ובנו במקום מאות בתים בלתי חוקיים. לאורך השנים טענה המדינה כי היא מנסה להגיע להסדר עם הפולשים והציעה לכל אחד מהם מגרש של חמישה דונם (!) ביישוב קבע שהוקם עבורם בסמוך, אבל בפועל, שום דבר לא קרה. כעת עתרנו מחדש יחד עם הבעלים לבית המשפט, לאחר שהצהרות המדינה התגלו כריקות מתוכן.

https://youtu.be/hWAt7Donfuc


הכל החל כאשר בשנת 1995 נדדו בני השבט לתחומי מועצת רמת נגב, והקימו מקבצים בלתי חוקיים ליד קיבוץ רביבים. על בסיס החלטת ממשלה, בשנת 2003 'הולבן' השטח, והוכר למפרע כיישוב בשם ביר האדאג'. המדינה השקיעה במקום מיליוני שקלים בפיתוח מגרשים לבנייה, תכנון מסודר של היישוב ובהכנת תשתיות עבור תושביו.

למרות שלתושבים הבדואים הוצעו פתרונות זמינים וחוקיים ביישוב המוסדר, לאורך השנים נבנו מאות בתים ללא היתר בתוך החלקה הפרטית בבעלות יהודית – הנמצאת מחוץ לתכנית המתאר של היישוב.

ביר האדאג' – פלישה ובניה על אדמה יהודית פרטית

אשר אורנשטיין, אריה גולובנציץ ואברהם גולובנציץ, חלק מבעלי הקרקע אותה רכשו אבותיהם לפני עשרות שנים, עתרו בשנת 2013 יחד איתנו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בדרישה כי לאור היסוד החוקתי של זכות הקנין, ייקבע מועד אחרון בו המדינה תפנה את הפולשים משטחם. המדינה הצהירה בפני בית המשפט כי היא מנהלת משא ומתן לפינוי בהסכמה מול מאות משפחות שקיבלו הצעה נדיבה של פינוי-פיצוי. לכל משפחה הוצע לקבל בחינם מגרש בגודל חמישה דונמים (!) ביישוב ביר האדאג' הסמוך, לצד פיצוי כספי על המבנים הבלתי חוקיים.

ביר הדאג' – מאות בתים על קרקע בבעלות פרטית יהודית

לאור הצהרת המדינה, כי הליכי ההסדרה מתקדמים בקצב משביע רצון, סבר בית המשפט המחוזי כי אין צורך לקבוע לוחות זמנים להשבת הקרקע לבעליה ודחה את העתירה. גם בית המשפט העליון דחה את הערעור שהגישו בעלי הקרקע, ואלו נאלצו להמתין ולסמוך על הצהרות המדינה.

אלא שבמהלך השנים האחרונות, לא זו בלבד שהליך ההסדרה ופינוי הפולשים כלל לא יצאו לפועל, אלא שבמהלכן אף נוספו עוד כ200 מבנים בלתי חוקיים בשטח הפרטי. בשנה שעברה הצהיר ראש הרשות להסדרת התיישבות הבדואים, יאיר מעיין, בפנינו ובפני בעלי הקרקע, כי "לאור חוסר שיתוף הפעולה מצד התושבים וחוסר רצונם להגיע להסדר הסתיימה פעילות ההסדרה של הרשות".

ואם לא די בכך, הרי שהמועצה האזורית 'נווה מדבר', גוף ציבורי ממלכתי, סללה לאחרונה כביש בלתי חוקי באורך קילומטר וחצי בתוך החלקה הפרטית. כעת הגישו בעלי הקרקע יחד עם תנועת רגבים עתירה מחודשת לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, מאחר והמדינה עצמה לא עמדה בהתחייבותה, לצד תביעה אזרחית לסילוק יד מול מועצת "נווה מדבר".

הכביש שסללה מועצת נווה מדבר בתוך הקרקע הפרטית

חוסר האכיפה והמעש שהפגינה המדינה לאורך השנים האחרונות, הבהירה לפולשים שהם יכולים להמשיך לעשות ככל העולה על רוחם. במספר מקרים בהם נטען שיהודים בנו על קרקע פרטית של ערבים, בית המשפט לא הסתפק בהצהרות המדינה, והורה כי על הרשויות לפעול בלוח זמנים קשיח וברור. ערך השיוויון בפני החוק מחייב, שכך יקבע בית המשפט גם במקרה הזה.

המולטי-מיליונר הפלשתיני שעומד מאחורי הקמת העיר רוואבי, סירב לקבל עתירה שהוגשה נגדו לבג"ץ. מאבטחיו איימו על השליח הערבי שיצא מטעמנו ו'המליצו' לו שלא לחזור למקום

בשאר אלמסרי, היזם והמולטי-מיליונר הפלשתיני שעומד מאחורי הקמת העיר רוואבי, מסרב לקבל עתירה שהוגשה לבג"ץ נגדו, לאחר שהתברר כי כביש הגישה לעיר רוואבי נסלל על קרקעות פרטיות של פלשתינים, מבלי שאלו נתנו את הסכמתם לכך.

במסגרת הליך משפטי אחר שניהלנו נגד חברת רוואבי, חשפה תשובת המדינה כי מקטעים ארוכים בכביש הגישה לעיר, נסללו על קרקעות פרטיות ללא הסכמת הבעלים.

העיר רוואבי עצמה ממוקמת בשטח A שהינו תחת שליטת הרשות הפלשתינית, אולם כביש הגישה לעיר נמצא בשטח בשליטה ישראלית מלאה, ולפיכך המנהל האזרחי אמון על אכיפת החוק במקום. בשל כך, אם יוכשר הכביש על ידי בג"ץ, צפויות לכך השלכות רבות גם על יישובים ישראליים ביו"ש בהם אותרו בעיות דומות.

עוד התברר מתשובת המדינה, כי לפני מספר שנים המנהל האזרחי הוציא היתר זמני לסלילת הכביש אולם היתר זה איננו חוקי בעליל, שכן מדובר בקרקעות בבעלות פרטית.

כפי הנדרש, צירפנו כמשיבה לעתירה (בג"ץ 6294/17) את חברת רוואבי באמצעות עו"ד ישראלי שייצג את רוואבי בסוגיית הכביש בהליכים שהתקיימו במנהל האזרחי וכן בעתירות קודמות. לאחר שעורך הדין טען בפני בג"ץ כי כבר איננו מייצג את חברת רוואבי, הורה בית המשפט להגיש את העתירה לידי בשאר אל מסרי עצמו.

מאחר והעיר רוואבי ממוקמת בשטח A שאסור לכניסת ישראלים, שכרה תנועת רגבים את שירותיה של חברת שליחויות ששיגרה לפני מספר שבועות שליח בן מיעוטים לבצע את מסירת העתירה היישר לידיו של אל מסרי.

השליח, באסם מ', הגיע למשרדו של אל מסרי בבניין המנהלה של חברת רוואבי הממוקם בקניון שנבנה בעיר. מאבטחיו של אל מסרי חסמו את השליח בפתח הבנין, ואף מנעו ממנו להשאיר את כתב העתירה במקום, תוך שהם מאיימים עליו כי לא כדאי לו להגיע למקום בשנית.

"במקום נכח איש בטחון שאסר עלי להיכנס", ציין באסם בתצהיר המשפטי שהוגש לבג"ץ בעקבות האירוע. "לאחר שהמתנתי, אותו איש חזר והודיע לי כי עלי לעזוב את המקום. את המסמכים שבידי הוא הורה לי למסור למנהל האזרחי. יידעתי אותו כי אלו מסמכים לחברת רוואבי עצמה, ועלי למסור אותם לידי בשאר אלמסרי, אך האיש הודיע באופן ברור וחד משמעי כי עלי לעזוב את המקום עם המסמכים בידי".

השליח הוסיף וציין, כי מאבטחיו של אל מסרי איימו עליו שלא לחזור למקום. "אנשי ביטחון ליוו אותי בדרך החוצה לוודא כי איני משאיר את המסמכים בשום מקום. הם הורו בצורה תקיפה וברורה כי אין עלי לשוב למקום עם החומר המשפטי".

הכביש לרוואבי. נסלל על קרקעות פרטיות

התנהלותם הבריונית של אלמסרי ומאבטחיו מדברת בעד עצמה. בשנים האחרונות בג"ץ נקט קו מחמיר מאוד והורה על הריסת מבנים ודרכים שבנו יהודים על קרקעות פרטיות של פלשתינים, ולכן גם במקרה זה, לא מתקבל על הדעת שבג"ץ יקל ראש בזכויות בעלי הקרקע. אם אלמסרי ימשיך בקו של זלזול ואיומים, נפנה לבג"ץ בדרישה לקנוס את אלמסרי בהתאם לפקודת ביזיון בית המשפט.

מאות פועלים פלשתינים העובדים באזור התעשיה ברקן משלמים 'דמי חניה' לחניון בלתי חוקי, הממוקם על קרקע יהודית פרטית ■ צפו בסרטון

באזור התעשיה ברקן שבמרכז השומרון, עובדים אלפי בני אדם, יהודים וערבים. סמוך לאחת הכניסות של אסור התעשיה החל לפעול חניון בתשלום, אותו מפעילים ערבים תושבי אחד הכפרים באיזור.

כלל לא ברור באיזו סמכות נגבה התשלום ממאות הרכבים שחונים מדי יום בחניון, המהווה גם מפגע תחבורתי מסוכן. הכניסה והיציאה מהמקום, יצרה צומת בלתי חוקית על הכביש הראשי, והיא מסכנת את חיי הנוסעים.

על פי שכבת המידע של המנהל האזרחי, החניון עצמו הוקם ללא היתר, ושטחו גדל ומתרחב בהדרגה באמצעות טרקטור המכשיר בסופי השבוע עוד ועוד שטחי חניה. אלא שבזמן האחרון גילינו כי בהרחבה האחרונה 'גלש' החניון לתוך חלקה סמוכה שנמצאת בבעלות יהודית פרטית.

חניון בלתי חוקי – על קרקע בבעלות יהודית פרטית

בעבר כבר פנינו למנהל האזרחי במטרה למנוע את ההשתלטות על הקרקע הפרטית, ולנקוט בהליכי פיקוח ואכיפה ובמנהל הסתפקו בתשובה הלקונית כי יינקטו הליכים בהתאם לסדרי העדיפויות. לאחרונה, לאחר שהחניון המשיך להתרחב ולנגוס בקרקע היהודית, פנינו למנהל האזרחי בשנית.

כפי שראינו יותר מפעם אחת, כאשר עולה טענה על בניה בלתי חוקית יהודית על קרקע בבעלות ערבית, היא תמיד מקבלת את המקום הראשון בסדר העדיפויות. אך מתבקש שהמנהל האזרחי ינקוט באותם צעדים גם כשמדובר בפלישה ערבית לקרקע של יהודים.

במהלך עתירה תקדימית שהגשנו לבג"ץ חזרה בה המדינה מעמדתה המוקדמת והודתה: המאחז הפלשתיני אכן הוקם על קרקע יהודית פרטית

לפני כחצי שנה הגשנו עתירה לבג"ץ כנגד מאחז פלשתיני בלתי חוקי של שבט הרמאדין, שהוקם על קרקע יהודית בבעלות פרטית סמוך ליישוב אלפי מנשה במערב השומרון.

בתגובת המדינה לעתירה טענה המדינה כי מאחר וקרקעות חברת הימנותא מנוהלות על ידי הממונה על הרכוש הממשלתי, אין היא מחוייבת לתת עדיפות לאכיפה כנגד בניה בלתי חוקית בקרקעות אלו.

בניה ערבית בלתי חוקית על קרקע בבעלות יהודית

אלא שבמהלך הדיון, הימנותא טענה לבג"ץ כמשיבה לעתירה באמצעות עו"ד דינה יהב, כי הקרקעות שלה הן אכן רכוש פרטי הרשומות על שמה בטאבו.

בהתאם לדברים הודיעה נציגת המדינה, עו"ד מיטל שינדל-בוכמן, כי לאחר שבחנה את עמדת הימנותא התברר לה כי אכן להימנותא יש בעלות משותפת במקרקעין וכי המדינה טעתה בעמדתה. המדינה הוסיפה כי הגשת המידע השגוי לבית המשפט הינה תקלה חמורה שיש לברר אותה.

השופטים פוגלמן, מינץ ואלרן הורו למדינה להגיש בתוך שלושים יום תגובה מתוקנת לעתירה.

פלישה ועיבודים חקלאיים על קרקע בבעלות יהודית

עורך הדין אריה ארבוס, שיצג אותנו בעתירה אמר בסוף הדיון: "אנחנו מברכים על כך שהמדינה התעשתה ועדכנה את בית המשפט, כי אכן מדובר בבניה על קרקע פרטית, כפי שהוכחנו בעתירה. מצופה שהמדינה תקדים ותפעל להריסת הבניה הבלתי חוקית במקום, בהתאם לסדרי העדיפויות שקבעה בעבר ותראה כי היא מפעילה את הדין באופן שווה בכל המקרים, ובכך אף תחסוך בזמנו היקר של בית המשפט העליון".

עתרנו לבג"ץ בדרישה להרוס את כביש הגישה לעיר רוואבי שנסלל על קרקעות פרטיות של פלשתינים. באם יוכשר הכביש, צפויות לכך השלכות רבות על יישובים ישראליים ביו"ש בהם אותרו בעיות דומות. "לא מתקבל על הדעת שבג"ץ יקבע מדיניות של איפה ואיפה"

פנינו לבג"ץ בדרישה להרוס את כביש הגישה לעיר רוואבי שנסלל על קרקעות פרטיות של פלשתינים. העובדה כי כביש הגישה לעיר נסלל על קרקעות פרטיות ללא הסכמת הבעלים, נחשפה במהלך עתירה קודמת שלנו, לאחר שבמסגרת העבודות על בניית העיר, החלה חברת רוואבי בהכשרות קרקע וסלילת כביש לעבר איזור התעשיה המתוכנן של העיר, תוך זליגה לאיזור הנמצא בשליטה ישראלית מלאה לכיוון היישוב היהודי הסמוך עטרת.

בשנה שעברה, במהלך הדיון בבג"ץ על העובדה כי הכביש לאיזור התעשיה נסלל ללא היתר בניה, הודתה המדינה כי הבעיה במערך הדרכים של העיר רוואבי מהותית הרבה יותר.

רוואבי (צילום: אליהו אבניאל)

בתשובתה לבג"ץ ציינה המדינה, כי "הבדיקה העלתה כי המדובר במסמכי בעלות אשר אין בהם כדי למלא את הדרישות בהיבט זה. בין היתר, לנוכח העובדה שחלק מהדרך מצוי במקרקעין מוסדרים אשר לא הושגה הסכמת הבעלים ביחס למקטע המצוי בהם… המסמכים שהועברו אינם פותרים את הבעיה הקניינית". בכך למעשה נחשפה העובדה כי מקטעים ארוכים בכביש הגישה לעיר, נסללו על קרקעות פרטיות ללא הסכמת הבעלים.

לאחרונה, לאחר שהתברר כי לא נוצר שינוי של ממש במצב, הגישו עורכי הדין שלנו, יעל סינמון ואבי סגל, עתירה חדשה לבג"ץ, הדורשת להרוס את כביש הגישה הנוכחי לעיר הממוקם על קרקעות פרטיות של פלשתינים. עוד התברר כי לפני מספר שנים המנהל האזרחי הוציא היתר זמני לסלילת הדרך, וזאת באופן בלתי חוקי בעליל, שכן מדובר בקרקעות בבעלות פרטית. באם יוכשר הכביש על ידי בג"ץ, צפויות לכך השלכות רבות על יישובים ישראליים ביו"ש בהם אותרו בעיות דומות.

הכביש לרוואבי. נסלל על קרקעות פרטיות (צילום: אליהו אבניאל)

המדינה הצהירה בעבר בפני בית המשפט, כי כביש הגישה הזמני לעיר פולש למעשה לקרקעות פרטיות של פלשתינים, שכמובן לא נתנו את הסכמתם לכך. בשנים האחרונות בג"ץ נקט קו מחמיר מאוד והורה על הריסת מבנים ודרכים שבנו יהודים על קרקעות פרטיות של פלשתינים, ולכן גם במקרה זה, לא מתקבל על הדעת שבג"ץ יקל ראש בזכויות בעלי הקרקע.

תוואי כביש הגישה לעיר רוואבי נסלל בחלקו על קרקעות פרטיות – וללא הסכמת הבעלים. כך עולה מתגובה מעדכנת מטעם המדינה לקראת הדיון בעתירה שהגשנו. בעקבות הדיון הקציב בית המשפט חצי שנה לחברת רוואבי להוכיח את בעלותה על הקרקעות

לפני כשנתיים עתרנו לבג"ץ כנגד המנהל האזרחי, משרד הבטחון וחברת 'רוואבי' לאחר שבמסגרת העבודות על בניית העיר הממוקמת בשטח שבשליטת הרשות הפלשתינית, החלה חברת רוואבי בהכשרות קרקע וסלילת כביש לעבר אחת משכונות העיר. העבודות התבצעו תוך זליגה מתחומי העיר לאיזור הנמצא בשליטה ישראלית מלאה לכיוון היישוב היהודי הסמוך עטרת.

רק בעקבות הגשת העתירה הופסקה הסלילה הבלתי חוקית של הכביש, ובמהלך הדיון הקודם בבג"ץ שהתקיים בסוף ינואר, הצהירה חברת רוואבי בפני בית המשפט כי העבודות לא יחודשו עד לאישור התוכניות.

אלא שכעת, בתגובה מעדכנת מטעם המדינה לקראת הדיון, ציינה המדינה כי חברת רוואבי טרם סיימה את השלמת ההיבטים התכנוניים של הכביש, כלומר, מעבר לעובדה שהיא החלה את סלילתו לפני קבלת היתר כנדרש בחוק, הרי שחלק מהכביש הבלתי חוקי שמצוי על אדמות בבעלות פרטית, החל להיסלל ללא הסכמת הבעלים.

"המסמכים אשר הוגשו על ידי המשיבה 4 (חברת רוואבי) נבדקו על ידי לשכת התכנון. הבדיקה העלתה כי המדובר במסמכי בעלות אשר אין בהם כדי למלא את הדרישות בהיבט זה. בין היתר, לנוכח העובדה שחלק מהדרך מצוי במקרקעין מוסדרים אשר לא הושגה הסכמת הבעלים ביחס למקטע המצוי בהם… המסמכים שהועברו אינם פותרים את הבעיה הקניינית".

המדינה הוסיפה בתשובתה לעתירה, כי "ללא הסדרת קבע של דרך הגישה לעיר, לא יהיה ניתן לאשר את הדרך מושא העתירה באופן סופי", וכי בימים אלו מתקיימים דיונים במנהל האזרחי לבחינת הצעות שהועלו להסדרת הדרך לעיר.

במהלך הדיון בעתירה הורה בית המשפט לחברת רוואבי להוכיח לאלתר את הבעלות הקניינית על החלקות הפרטיות שעליהן נסלל הכביש לעיר. הנשיאה נאור העירה במהלך הדיון כי בעתירות מקבילות שהוגשו נגד דרכים המובילות להתיישבות הישראלית , קצב בית המשפט פרק זמן של כשנה, לבחון את הסדרת הכביש או הריסתו, וכך ראוי להיות גם במקרה זה. בעוד חצי שנה יתקיים דיון המשך בו ייבחן האם השלימה חברת רוואבי את רכישת הקרקעות והשלמת הליך ההסדרה של הדרך.

כזכור, פעולות האכיפה נגד סלילת הכביש הבלתי חוקי החלו רק לאחר פניות חוזרות ונשנות מטעמנו. בתחילת ההליך המנהל האזרחי אף סירב לפתוח בהליכים נגד הכביש בטענה כי העבודות מתבצעות בשטח שאיננו בשליטה ישראלית. כל ההתנהלות בפרשה מלמדת על התנערות של הרשויות מחובתן לאכוף את החוק, ולכן אנו סבורים כי החלטת בית המשפט מדברת בעד עצמה. המדינה לא יכולה לשבת יותר על הגדר, ועליה להחליט אם להפקיע את הקרקע לצורך סלילת הכביש, או להורות על הריסתו.

תנועת רגבים ממשיכה לתקוף את פעילות הבניה הבלתי חוקית של האיחוד האירופי, ועתרה לבג"ץ כנגד מאחז חדש שנבנה ללא היתר על קרקע בבעלות ערבית פרטית בין ירושלים למעלה אדומים

תנועת רגבים עתרה השבוע לבג"ץ נגד שר הביטחון והמנהל האזרחי, מאחר והם אינם אוכפים את החוק נגד מאחז נוסף של האיחוד האירופי, שהוקם סמוך לכפר חיזמה שליד פסגת זאב.

זו איננה העתירה הראשונה של תנועת רגבים נגד האיחוד האירופי, אלא שהפעם מצביעה העתירה על העובדה כי כלל המבנים במאחז שנבנה במהלך שנת 2015, נבנו על ידי האיחוד האירופי על גבי קרקע בבעלות ערבית פרטית.

רוב אדמות הכפר חיזמה הוסדרו ברישום בטאבו עוד לפני מלחמת ששת הימים. הקרקע לא שייכת לבדואים ולא לאיחוד האירופי שבנה במהלך השנה האחרונה כ-15 מבנים בלתי חוקיים.

המבנים החדשים על רקע סימון החלקות הפרטיות

בתחילת השנה שעברה פנתה רגבים אל המנהל האזרחי בדרישה להרוס 13 מבנים במקום, אלא שהמנהל האזרחי השיב כי בשל צו ארעי שניתן בבג"ץ שהגישו התושבים במקום, לא ניתן לבצע כנגדם פעילות אכיפה.

בפברואר 2015 דחה בג"ץ את העתירה הערבית וביטל את הצו, ובכך פתח את האפשרות לגופי האכיפה לפעול במקום. לאחר שפניות חוזרות ונשנות מצד רגבים לא נענו, עתר השבוע הארגון לבג"ץ.

'המאחז האירופי' – חמש דקות נסיעה מפסגת זאב

בעתירה (בג"ץ 5533/16) הודגש כי מעבר לעובדה שהמבנים נבנו ללא היתרי בניה ובניגוד לכל דין, אלא שאלו אף הוקמו על גבי אדמות פרטיות מוסדרות של תושבים פלשתינים מהאזור – עובדה הדורשת מגופי האכיפה להעמיד בראש סדרי העדיפויות את אכיפת החוק במקום.

מדיניות אי האכיפה מחזקת את תכניתו המוצהרת של ראש הרשות הפלסטינית להרחיב את המאחזים הבדואים שבמרחב אדומים. זאת במטרה לחזק את אחיזת הרשות הפלסטינית בשטחים הנתונים לשליטה ישראלית מלאה ולתפוס שטחים בעלי משמעות אסטרטגית, הסמוכים לעורקי תחבורה ראשיים, ובדרך זו לכבול את ידיה של מדינת ישראל במסגרת מו"מ עתידי.

בתוך חודש נידונו שתי עתירות שונות שהגשנו יחד עם בעלי קרקעות יהודים, שביקשו לקצוב לוח זמנים לפינוי בדואים שפלשו לאדמתם ובנו במקום כפרים לא חוקיים. לצד מי עמדו שופטי בג"ץ בשני המקרים?

בית המשפט העליון דחה בשבוע שעבר את הערעור שהגשנו (עע"מ 3142/15) בפרשת הכפר הבדואי ביר האדאג', אשר מאות מתושביו פלשו לחלקה סמוכה בבעלות יהודית פרטית, ובנו במקום עשרות בתים בלתי חוקיים.

בשנת 1995, לאחר שהמדינה החליטה להקים את איזור התעשיה רמת חובב, נדדו בני שבט אלעזאזמה מרמת חובב לתחומי מועצת רמת נגב, והקימו מקבצים בלתי חוקיים ליד קיבוץ רביבים.

מראה חלקי של ביר האדאג' על רקע קיבוץ רביבים (צילום: תנועת רגבים)

השהות הזמנית הפכה לקבועה, ובשנת 1999 החליטה המדינה 'להלבין' את המקום ולהכיר בו למפרע כיישוב חוקי, תוך שהיא משקיעה במקום מיליוני שקלים בפיתוח מגרשים לבנייה, תכנון מסודר של היישוב ובהכנת תשתיות עבור תושביו.

מאז, למרות שלתושבים הבדואים הוצעו פתרונות זמינים וחוקיים ביישוב המוסדר, נבנו עשרות רבות של בתים ללא היתר בתוך החלקה הפרטית בבעלות יהודית – הנמצאת הרחק מתכנית המתאר של היישוב.

בשנת 2013 עתרנו יחד עם בעלי הקרקע לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בדרישה כי יורה למדינה להרוס את הבניה הבלתי חוקית, וייצור תבחין שיעניק עדיפות לאכיפה בחלקה המדוברת, מאחר והיא בבעלות פרטית. הדגשנו כי אחריות הפינוי מוטלת על המדינה לאור היסוד החוקתי של זכות הקנין, ומאחר ואין בידיהם את האמצעים והדרך לפנות את הפולשים לאדמתם.

ביר האדאג'. בתחתית התמונה – היישוב המוסדר. משמאל בתיחום כחול – בב"ח על חלקה בבעלות יהודית.

המדינה התנגדה לעתירה, והודיעה כי היא מנהלת הליך של הדברות "בדרכי נועם" מול עשרות רבות של בתי אב במתווה של פינוי-פיצוי. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המדינה ודחה את העתירה.

יחד עם בעלי הקרקע ערערנו לבית המשפט העליון, בבקשה כי השופטים יקצבו למדינה דד-ליין ברור לסיום פינוי הפולשים. במהלך הדיון שהתקיים בשבוע שעבר ציין עורך הדין שלנו, עמיר פישר, כי "מדובר בבעיה שהמדינה מטפלת בה עשרות שנים בחוסר הצלחה מוחלט, ולכן אמרנו שנכון לקצוב 5 שנים להריסה. לא מדובר ביומיים אלא בפרק זמן".

בניגוד חד לפסקי דין שניתנו בתיקים בהם נטען כי יהודים בנו על קרקע פרטית פלשתינית, בהם קצב בג"ץ את פינוי הקרקע באופן חד וברור, הפתיעה הנשיאה מרים נאור באמירה הפוכה: "לא ניתן לקחת את קרקע העותרים ולשים אותה עם כל הכבוד במרכז החיים. אי אפשר לקחת את הקרקע של העותרים שבמקרה פנו לבית משפט, ולקבוע לגביהם מתווה שונה מהמתווה הכללי שהמדינה עובדת עליו".

השופטים נאור, זילברטל ומזוז החליטו לדחות את הערעור של בעלי הקרקע. פסק הדין הלקוני נמנע מלהתייחס לטענות בעלי הקרקע, והסתמך על סעיף טכני בלבד בתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשר לדחות ערעור ללא כל הנמקה. את הגלולה המרה 'המתיקו' השופטים בכך שלא השיתו תשלום נוסף של הוצאות משפט על תנועת רגבים, שהוציאה במהלך השנים על ניהול ההליך המשפטי עשרות אלפי שקלים.

בדיון בבית המשפט העליון על פינוי הכפר הבדואי שהוקם על קרקע יהודית פרטית, הציע השופט מזוז להפקיע את הקרקע מבעליה על מנת להכשיר את הכפר הבלתי חוקי

בבית המשפט העליון נידונה השבוע סוגיית הכפר אל זרנוג שבנגב. הכפר בו מתגוררים בני השבט הבדואי אבו-קווידר, נבנה על חלקת קרקע בבעלות יהודית פרטית שנרכשה לפני כ-85 שנה.

בני שבט אבו קוידר שהגיעו מרצועת עזה לישראל במהלך שנות ה-50, פלשו במהלך השנים לחלקה וכן לאדמות מדינה סמוכות ובנו במקום מעל שלוש מאות בתים ללא היתר. למרבה האבסורד, גם מדינת ישראל בנתה לרווחת בני השבט מבני ציבור ללא היתר, בניגוד גמור לחוקי התכנון והבניה, וליסוד החוקתי של זכות הקנין.

מאז שנות ה-80 ניהלה המדינה עם נציגי השבט משא ומתן בניסיון להעתיק את מגורי השבט למקום מוסדר, ובדצמבר 1998 חתמו המדינה וחלק מנציגי השבט הסדר מוסכם על פינוי השבט ליישוב רהט. במסגרת  ההסכם התחייבה המדינה למתן הטבות כלכליות נרחבות לבני השבט וכן התחייבה להימנע מלאכוף נגדם את דיני התכנון והבניה עד למועד המעבר, אולם במהלך 15 השנים האחרונות לא חלה כל התקדמות ממשית ביישום ההסדר, ובחסות ההסכם הוסיפו התושבים ובנו במקום עוד עשרות בתי מגורים.

אל זרנוג ומסמכי הרכישה (צילום: תנועת רגבים)

יחד עם יורשיהם של רוכשי הקרקע, עתרנו בשנת 2012 כנגד המדינה שבנתה על גבי הקרקע שבבעלותם, ודרישתם לסילוק יד נענתה במלואה על ידי בית המשפט. במקביל עתרו בעלי הקרקע לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בדרישה כי המדינה תשלים את העברת בני השבט לרהט ותחזיר לידיה את החלקה שבבעלותם.

בית המשפט המחוזי דחה בינואר 2013 את העתירה, וקבע כי על המדינה להשלים את הליך התכנון בתוך שלוש שנים, ולאחר מכן ליישם את העברת השבט בתוך שלוש שנים נוספות. בעלי הקרקע ערערו לבית המשפט העליון מאחר וחלופת ההסדרה ליישוב בני השבט בעיר רהט, איננה ישימה לאור התנגדותה של העיר רהט כמו גם של חלק מבני השבט שפלשו לקרקע.

המדינה בנתה בית ספר לא חוקי – על קרקע פרטית (צילום: תנועת רגבים)

לאורך הדיון חזר השופט מזוז מספר פעמים על הרעיון לפיו על המדינה לשקול ברצינות את האפשרות להפקיע את הקרקע מידי בעליה היהודים ולהסדיר את היישוב הלא חוקי במקומו באופן של הלבנה למפרע.

"אני מבין כי המדינה לא רואה כפתרון הסדרה של ההתיישבות במקום עצמו", אמר מזוז לבא כח המדינה. "זאת לכאורה במובנים מסוימים האופציה הפשוטה ביותר, זה אומר להפקיע את השטחים הפרטיים ולתכנן את המקום. לעומת זאת יכולים להיות שיקולים אחרים למה לא. אני שואל אם יש במסגרת המחשבה הכוללת כל התכניות לפתרון או ליישוב מחדש של הבדואים בדרום, האם לשטח זה יש ייעוד מוגדר".

בתגובה לדברי עירית רהט המתנגדת להצעת המדינה ליישוב את בני השבט בשכונה חדשה שתבנה עבורם בעיר, ציין בא כוחם של בעלי הקרקע, כי גם בתוך שבט אבו קווידר לא כולם מוכנים לעבור לרהט – מה שהופך את עמדת המדינה ללא ריאלית. הוא הוסיף כי יש לזכור שמדובר בקרקע פרטית שנגזלה מדי בעליה, ולפיכך יש לשקול רעיונות הסדרה חלופיים שעלו בעבר – כגון על אדמות מדינה ביישוב ערערה.

"איש לא מינה את אדוני כגורם מוסמך, או כממשלה שיכול להחליט איך מתכננים את מדינת ישראל, לכם יש אינטרס מאוד נקודתי כבעלי זכויות בנכס. חלק מהאשם הוא שלכם, שנזכרתם עשרות שנים אחרי שהמבנים האלה קיימים", אמר השופט מזוז בתגובה לדברים. "מתי הפעם האחרונה שפינו יישוב מקרקע פרטית? כמה בתים היו שם וכמה שנים זה לקח? ממתי פינו 3000 אנשים מקרקע פרטית? למדינה יש את האילוצים שלה, והיא תפעל לפי זה. זה לא בהכרח הדבר בסדר העדיפות הראשון של המדינה לטפל בבעיות המערערים".

השופט מזוז יצר אבחנה בין פרשת אל זרנוג בה הוא ממליץ למדינה לנקוט בסעד של הפקעת הקרקע מבעליה – על מנת למנוע את פינוי היישוב, לבין מקרים שנידונו אך לא מכבר בבג"ץ – היישובים היהודים מגרון ועמונה, בהם נטען כי רק חלק מסוים מקרקעות היישוב הן בבעלות פרטית. במגרון ועמונה לא זו בלבד שבג״ץ לא העלה את רעיון ההפקעה, אלא דחה את בקשות המדינה למתן אורכה לשם מציאת פתרונות והורה למדינה לפנות את היישובים.