עתרנו לבג"ץ נגד בתים הנבנים בחודשים האחרונים על ידי ערבים צמוד ליישוב בית אל. לאחרונה הורה בג"ץ על הריסת 24 דירות שנבנו ללא היתר בתוך בית אל, למרות החלטה עדכנית מטעם המנהל האזרחי להעניק למקום היתר בניה

כמאה וחמישים מטרים מבתי היישוב בית אל שבבנימין, מוקמים בחודשים האחרונים שני מבני קבע, ללא היתרי בניה וללא תכנית מתאר או תב"ע. מיד לאחר זיהוי התחלת הבניה, פנתה 'רגבים' למנהל האזרחי בדרישה להקדים תרופה למכה, ולבצע הליכי אכיפה כנגד המבנים, לאור הנסיון המלמד כי במידה והם יאוכלסו, ברור שלא תתבצע כל אכיפה כנגד העבריינים.

נבנה בקצב מואץ ובאין מפריע

כידוע, ביהודה ושומרון ישנם עשרות אלפי מבנים בלתי חוקיים שהוקמו באין מפריע על ידי ערבים בשטחי C,  בהם גם האחריות האזרחית וגם הבטחונית מוטלת על צה"ל והמנהל האזרחי. לעיתים רחוקות בלבד רשויות האכיפה מוציאות לפועל צו הריסה, כדי ליצור מצג של אכיפה במגזר הערבי ביהודה ושומרון, והיא מכוונת כלפי מבני פח או אוהלים ולא כלפי מבני קבע.

בד בבד עם המשך הבניה, הוסיף המנהל האזרחי להתעלם מפניותנו. לאחר התעלמות ממושכת מצד המנהל עתרנו לבג"ץ.

בעתירה הודגש כי למרות שבשורת פסקי דין קודמים קבעו השופטים כי אין בכוונתם להתערב בשיקול הדעת ובסדרי העדיפויות לאכיפה מטעם המנהל האזרחי, הרי שלאחרונה ניכרת מגמת שינוי בכך, ועל כן מתבקש בג"ץ להורות על צעדי אכיפה כנגד המבנים.

"לאכוף קודם האכלוס". אחד המבנים נשואי העתירה

במספר מקרים בשנים האחרונות הרחיב בג"ץ את הביקורת מטעמו על תפקוד רשויות האכיפה, גם בסיטואציות שבעבר הצהיר בהן כי אין בכוונתו להתערב, ובמקרים שהוגדרו על ידי רשויות האכיפה ככאלה הנמצאים בתחתית סדר העדיפויות  (בתוך תחומי יישובים ועל גבי אדמות מדינה). כך קרה שבג"ץ הוציא צווי ביניים ופסקי דין בעתירות שונות שהגישו ערבים וארגוני שמאל נגד בניה בתוך תחומי היישובים היהודים – כאשר רשויות האכיפה מצהירות כי מדובר במבנים הנמצאים בתחתית סדרי העדיפויות.

המקרה הבולט מכולם הוא פסק הדין שניתן בשנת 2014 בבג"ץ 9669/10. עתירה זו הוגשה כנגד בתים שהוקמו בתוך תחומי היישוב בית אל ("מתחם דריינוף"). המבנים הכוללים 24 דירות מגורים נבנו ללא היתר על קרקע שנתפסה על ידי מדינת ישראל לפני עשרות שנים בצו צבאי.

'מתחם דריינוף' ביישוב בית אל

הסוגיה שנדונה בבית המשפט בעתירה זו, נגעה אך ורק לשאלה התכנונית ולהיעדרו של היתר בניה, ולא לסוגיית הקרקע, מאחר ומעמדה נחשב כ'אדמות מדינה' לכל דבר.

בפסק הדין החליט הנשיא לשעבר, השופט אשר גרוניס, להתערב בסדר פעולות האכיפה של המינהל האזרחי, תוך שהוא מחייב את הריסת המבנים תוך שישה חודשים מיום פסק הדין. זאת למרות העובדה כי בתים אלו נבנו על קרקע המוחזקת על ידי המדינה, ולמרות הצהרת המנהל האזרחי כי נפתחו כבר הליכי תכנון ואישור לבתים אלו, וישנה סבירות גבוהה מאוד להסדרתם.

בדיון נוסף שהתקיים לאחרונה בעתירה זו בהרכב של השופטים נאור, רובינשטיין וחיות ביקש הקבלן דריינוף שבנה את המבנים, להימנע מהריסת הבתים עקב שינוי נסיבות מהותי, מאחר וועדת המשנה להתיישבות של מועצת התכנון העליונה במנהל האזרחי החליטה להעניק היתרי בנייה למקום, וכי מיצוי האפיק התכנוני יסתיים תוך ימים ספורים במתן היתר.

חרף השינוי המהותי הורו השופטים כי יש לקיים את פסק הדין בשל עקרון 'מעשה בית דין' ו'סופיות הדיון', ועל אף כי מבנים אלו ייבנו מחדש בהיתר לאחר שייהרסו.

בהתאם לאימוץ 'גישת הרחבת ההתערבות' על ידי בג"ץ בתיק דריינוף, מצפה 'תנועת רגבים' כי גם בעתירה שהגישה יפעל בג"ץ באופן דומה, ויורה למנהל האזרחי למנוע את אכלוסם של המבנים הערבים שהוקמו ליד בית אל – מעבר לגדר. בנוסף התבקש בג"ץ להוציא צו ביניים שיאסור את המשך בניית המבנים ועשיית כל שימוש בהם עד למתן פסק דין בעתירה.

מעניין יהיה לעקוב אחר התנהלות בג"ץ בעתירה שלנו, בהשוואה לפסק הדין מעורר המחלוקת בפרשת בתי דריינוף.

עתירה שהגשנו כנגד מאחז בדואי שנבנה תוך פלישה לקרקע ערבית פרטית, תוך העלמת עין וסיוע מהמנהל האזרחי, נדחתה על ידי בג"ץ. השופטים: "יש להפעיל שכל ישר"

לא פעם ולא פעמיים הצהירה המדינה בפני בג"ץ, כי בניה בלתי חוקית שבוצעה על קרקע פרטית, עומדת בראש סדרי העדיפויות של גופי האכיפה ביהודה ושומרון.

הצהרה זו הולידה את פסקי הדין השנויים במחלוקת, בהם הורה בג"ץ להרוס את היישובים מגרון ועמונה בהם מתגוררים מאות תושבים, וכן חלק מגבעת אסף ויישובים אחרים, ולא לאפשר את הסדרתם באמצעות פיצוי לבעלי הקרקע.

אלא מסתבר, שפלישה ובניה בלתי חוקית על גבי קרקע פרטית מתקבלת בסלחנות על ידי בג"ץ, כאשר מדובר בפלישה של בדואים לקרקע ערבית פרטית.

לא הרחק מהיישוב מעלה מכמש שבבנימין נמצא המאחז הבדואי של משפחת 'אבו סכימן' משבט כעבנה. המאחז הוקם לפני קרוב לשלושים שנה.

לפני שלוש שנים הבחנו, כי מקבץ זה, המונה עשרות מבנים נעדר משכבת המידע הדיגיטלית המתעדת את כל תיקי הפיקוח שמקיים המנהל האזרחי נגד עבירות בניה. במכתב שנשלח למנהל האזרחי תהינו מדוע זוכה המאחז הפלשתיני "לחסינות" מצד גורמי האכיפה, וכיצד לא נפתח תיק פיקוח כנגד אף מבנה מאלו המצויים במקום.

בתחילה השיבו במנהל האזרחי כי בני השבט יושבו במקום באישור הדרג המדיני, לאחר שפונו משטחי אש של צה"ל, ובמסגרת ההסכם שנכרת עם ראשי השבט ניתנו רק אישורים ספציפיים להקמת מבנים ללא היתר בשטח המאחז. במנהל הוסיפו וטענו כי נציגיו מקיימים מעקב כנגד חריגות בניה שלא אושרו במסגרת אותו הסכם, וכי אף נהרסו מבנים והוחרמו כלים שונים.

בעקבות תגובה זו, ביצענו בדיקה בה התברר לתדהמתה כי המאחז הוקם על אדמות פרטיות של פלשתינים. שנו ופנינו למנהל בבקשה לקבל על פי חוק חופש המידע, את ההסכם שנכרת לכאורה עם ראשי השבט וכן לדעת אם הקמת המאחז נעשתה לאחר קבלת הרשאה מבעלי הקרקע.

במנהל האזרחי השיבו כי ההסכמות בין המדינה וראשי השבט עוגנו במסגרת ההליכים בבג"ץ 7912/96 (געלה נגד מפקד כוחות צה"ל). במנהל הוסיפו כי אכן "לא הוצאו היתרי בניה בעבור המבנים במקבץ". ביחס לשאלה העקרונית כיצד אפשר המנהל לאנשי השבט לפלוש ולבנות על אדמות בבעלות פרטית, הסתפקו במנהל בתשובה כי "אין בידינו כל מידע על תלונות בעלי הקרקע".

תגובת המדינה מלמדת – מהעלמת עין עבר המנהל להשתתפות פעילה בפלישה

במרץ 2013, לאחר שבמנהל האזרחי התעלמו שוב ושוב מדרישתנו לעיין בפרטי ההסכם, עתרנו לבג"ץ (2031/13). רק באוגוסט דאשתקד, לאחר סדרת בקשות אורכה חוזרות ונשנות, הגיש המנהל את תגובתו המקדמית לעתירה. בתגובה צויין כי העובדות שפורטו בתכתובת שקדמה לעתירה, התייחסה למעשה למאחז בדואי אחר שהוקם ליד היישוב רימונים.

במנהל תיקנו את תשובתם וציינו כי העובדות בנוגע למאחז בשטח נשוא העתירה הן כי בני השבט החלו להתגורר במקום בקביעות בשנת 1985 ובראשית שנות ה-90 התגבש הסכם בין ראש המנהל לבני השבט לפיה בני השבט ימשיכו להתגורר במקום. בהמשך לכך פעל שר הביטחון להצבת מבנה חינוכי במאחז, אשר הוצב אף הוא כמובן ללא היתר בתוך שטח האדמות הפלשתיניות הפרטיות.

במנהל הוסיפו כי "בהתאם למידע שבידי יחידת הפיקוח תושבי המקבץ נוהגים לשלם לבעלי הקרקע דמי שכירות וזאת תוך הסכמת הבעלים לשהותם במקום".

לאחר קבלת תגובת המדינה המקדמית פנינו וביקשנו לעיין בפרטי המחזיקים הנכונים, וכן לקבל סימוכין לטענת יחידת הפיקוח כי תושבי המקום מחזיקים במקום בהסכמת בעלי הקרקע ומשלמים להם דמי שכירות.

בהמשך חזר בו המנהל מהטיעון המהותי, לפיו משלמים התושבים דמי שכירות לבעל הקרקע, וציין כי מקורו אינו מבוסס אלא בטענות שאמר אחד מהפולשים המתגוררים במאחז לפקח המנהל האזרחי…

לאחר דיון נוסף, הציג בא כוחם של שבט כעבנה את שטרי הטאבו של שתי חלקות קרקע, ומכתב  מטעם מועצת הכפר דיר דיבוואן, המציין שבעלי הקרקע מסכימים לישיבת המחזיקים במקום.

דא עקא, שהשמות שהיו חתומים על מכתב ההסכמה, לא היו זהים לשמות בעלי הקרקע הכתובים בשטרי הטאבו, ומכאן שהשאלות חזרו לנקודת ההתחלה: מיהו בעל הקרקע שהתיר את הפלישה למקום, והיכן ההסכם המגבה זאת, וכיצד אישרו הרשויות מעשה שכזה?

פסק הדין: 'העותרת צודקת, אך מתעברת על ריב לא-לה'

בפסק דין תמוה ומפותל שניתן השבוע, קבעו השופטים רובינשטיין, נאור וחיות, כי למרות העובדה שמדובר במבנים שנבנו ללא היתר על קרקע פרטית, אין סיבה להתערב בסדרי העדיפויות של המנהל האזרחי, שהתיר את ישיבתם במקום לפני כשלושים שנה.

המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין כתב כי "אין חולק, ובכך צודקת העותרת, כי בניה שלא כדין בקרקע פרטית היא – כעניין של הגינות בסיסית – נושא שבראש סדרי העדיפויות לטיפול הרשויות".

"בשונה מעתירות בהקשר של קרקע פרטית פלסטינאית, שבהן גם אם בעלי הקרקע לא יזמו את העתירה אלא "גויסו" על- ידי עמותות פוליטיות, הם רואים בחיוב את העתירה. לעומת זאת, עתירה זו היא מן הסוג של "מתעבר על ריב לא לו", שכן אין אינדיקציה או רמז לכך שבעלי הקרקע מעוניינים בשפע הטוב שמשפיעה עליהם העותרת", הוסיף רובינשטיין.

השופטים התעלמו גם מחוסר ההוכחות המשפטיות לאישור בעלי הקרקע לנוכחות המאחז. "המועצה המקומית של הכפר, גם אם אינה מייצגת באופן מוכח פורמלית את הבעלים, מאותתת אי-התנגדות מצדם באופן זה או אחר. בנסיבות אלה, איננו רואים מקום להתערבות מצדנו בסדרי העדיפויות הקונקרטיים של המדינה, שבגדרי השכל הישר, ואין רע מהפעלתו מדי פעם, יהא בה במקרה הנדון משום מלאכותיות".

בסופו של יום דחו השופטים את העתירה. מעניין לגלות כי בהיכל בית המשפט הגבוה לצדק, צריך להפעיל את השכל הישר רק אצל ערבים ולא אצל יהודים.

המשך הדיון בעתירה שהגשנו נגד עשרות בתים שבנו בדואים מביר האדאג' על חלקה בבעלות יהודית, יתקיים בעוד מספר חודשים. במהלכם יעקוב בית המשפט אחרי התקדמות הסדר 'פינוי-פיצוי' נדיב שהציעה המדינה לפולשים

בשנה שעברה הגשנו עתירה בשם יהודים שעשרות מבתי היישוב הבדואי ביר-האדאג' נבנו על אדמתם הפרטית ללא היתר. ביר-האדאג' הינו יישוב בדואי שהוכר על ידי המדינה, שהשקיעה במקום מיליוני שקלים בפיתוח מגרשים לבנייה, תכנון מסודר של היישוב ובהכנת תשתיות עבור תושביו.

למרות שלרשות התושבים הבדואים קיימים פתרונות זמינים ביישוב המוסדר, נבנו עשרות בתים ללא היתר בחלקה הפרטית הנמצאת בבעלות יהודית – הרחק מתכנית המתאר של היישוב.

העתירה הוגשה נגד ראש הממשלה, שר הפנים, יחידת הפיקוח של משרד הפנים והועדה המחוזית לתכנון ובניה של מחוז דרום, בדרישה כי יפעלו להריסת הבניה הבלתי חוקית, ויורו על תבחין שיעניק עדיפות לאכיפה בחלקה המדוברת, מאחר והיא בבעלות פרטית.

יצוין, כי ביקשנו מהמדינה לקבל כח משטרה שיאבטח את כניסת נציגיה למקום, על מנת לצרף לעתירה כמשיבים גם את הפולשים עצמם – אך המדינה סירבה לכך.

ביר האדאג'. בתחתית התמונה - היישוב המוסדר. משמאל בתיחום כחול - בב"ח על חלקה בבעלות יהודית.
ביר האדאג'. בתחתית התמונה – היישוב המוסדר. משמאל בתיחום כחול – בב"ח על חלקה בבעלות יהודית

.בדיון שהתקיים בבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע, הזכיר עורך הדין שלנו עמיר פישר כי נושא דיני תכנון ובניה בשילוב פלישה לקרקע פרטית, בא לידי ביטוי פעם אחר פעם בשנים האחרונות בפני בית המשפט העליון בעתירות שהגיעו לפתחו בענייני יהודה ושומרון. "הוגשו עתירות גם כנגד יישובים שהוקמו על אדמות מדינה, וגם על יישובים שנבנו על אדמות פרטיות. בית המשפט העליון בסדרה של החלטות קבע כי כשמדובר באדמות מדינה, למדינה יש את הזכות לקבוע את סדרי העדיפויות – ובית המשפט לא בנקל יתערב בכך, אבל כשמדובר בבניה בקרקע פרטית, בית המשפט מגלה אפס סובלנות ומורה למדינה לנקוב במועדים ברורים וקצרים כדי לפנות את המקרקעין".

נציגי הפרקליטות טענו כי "האכיפה קיימת כל הזמן בשטח", וציינו כי קרוב למאתיים בתי אב בדואים, הצטרפו בחודשים האחרונים להסדר פינוי-פיצוי נדיב שמציעה המדינה לתושבים הבדואים, ולפיכך יש לדחות את העתירה, משום שהליכים כאלה אורכים זמן רב.

סגנית הנשיא, השופטת שרה דברת הורתה לדחות את הדיון בחמישה חודשים, על מנת לעקוב במהלך התקופה אחר מידת התקדמות ההסדר המוצע לתושבים הבדואים הפולשים, "שמא יהיה בכך כדי לייתר את המשך הדיון בעתירה".

בית המשפט הורה למדינה לפנות תוך שלושה חודשים בית ספר שבנתה על קרקע פרטית יהודית עבור תושבי כפר בדואי בלתי חוקי. פסק הדין ניתן בעקבות תביעה שהגשנו יחד עם בעלי הקרקע

בית משפט השלום בבאר שבע הורה למדינה לפנות בית ספר שבנתה על קרקע יהודית פרטית בכפר הלא חוקי אלזרנוג שבנגב. השופט פסק כי בית הספר יפונה עד לעשירי ביולי, וחייב את המדינה לשלם לתובעים 20,000 ₪ הוצאות משפט.

את הקרקע רכשו עולים מפרס לפני כשמונים שנה. במרוצת השנים השתלטו בדואים על האדמות באזור. בשנים האחרונות בנתה המדינה עבור הפולשים בית ספר יסודי ללא קבלת אישור מבעלי הקרקע. כמה מיורשי האדמות פנו אלינו ויחד תבענו את זכויותיהם על הקרקע.

בפסק הדין מתח השופט ישעיהו טישלר ביקורת נוקבת על התנהלות המדינה: "המדינה נהגה בדרך לא נאותה והפרה בגסות וכנראה שגם לא בתום לב את זכויותיהם של התובעים" קבע השופט בפסק הדין, "הציפייה הסבירה ממי שכך נוהג ועושה שימוש שלא כדין במקרקעי הזולת היא שיטען טענותיו בשפה רפה, בקול ענות חלושה, תוך ניסיון לעשות את המרב והמיטב כדי לבוא לקראת הצד שזכויותיו נפגעו – לא כך נהגה המדינה".

פסק הדין, מדבר בעד עצמו. אנו מצפים כי מי שנדרש לכך, יערוך את חשבון הנפש ויסיק את המסקנות המתבקשות.

בית המשפט הורה למדינה לפנות עד ל-10 ביולי בית ספר לא חוקי שהוקם בכפר אלזרנוג היושב על אדמות יהודיות גזולות

בעקבות עתירה שהגשנו יחד עם בעלי הקרקע דחה שופט בית משפט השלום בבאר שבע ישעיהו טישלר את בקשת המדינה להשהות את פינוי המוסד על לתום החופש הגדול, אך עם זאת נמנע מלחייב את הפולשים לפנות את המתחם לאלתר ואיפשר להם לסיים את שנת הלימודים הנוכחית כסדרה – ובתנאי שיבצעו את הפינוי עשרה ימים לאחר מכן, לכל המאוחר. 

בנוסף, פסק השופט כי על המדינה לשלם לבעלי הקרקע פיצוי על הוצאות משפט בסך 20,000 ₪. כזכור, הכפר הבדואי אלזרנוג כולו יושב ברובו על אדמות יהודיות פרטיות.

בכל הנוגע לבית הספר באלזרנוג מדובר בהתנהלות שהיא פשוט שערורייה מצד המדינה. בהתחלה היא רמסה את זכויות הקניין של בעלי הקרקע, אחר כך רמסה במו ידיה את החוק שעליו היא מופקדת ובהמשך שמה עצמה מעל החוק גם במהלך. אנחנו מקווים שבית הספר יפונה במהרה ושהמדינה תדאג לשמור על האינטרסים שלה גם בנגב.