תגית: הפזורה הבדואית

בהמשך למאבק העיקש שלנו להסדרת הפזורה הבדואית בצורה הנכונה ביותר, יצאנו בסרטון חדש הקורא לממשלה להפסיק ולחלק את אדמות הנגב בחינם לאנשי הפזורה. צפו:

תנועת רגבים הגישה לשר אורי אריאל את "מבחן הנגב" – הצעת תכנית עבודה להסדרת התיישבות הבדואים בנגב: תקציבים יוקצו לצמצום פערים חברתיים, פיתוח אזורי תעשיה ושכונות לתושבי הפזורה. פרק זמן קצר יאפשר לתובעי הבעלות לקבל פיצוי כספי נדיב, ללא תמורות בקרקע, ובמקביל תפעיל המדינה סנקציות משפטיות נוקשות ותזרז את ההליכים לפינוי הפזורה 

השבוע השקנו את "מבחן הנגב" – תכנית רגבים להסדרת התיישבות הבדואים בנגב. החוברת סוקרת את ההיסטוריה של הסוגיות השונות הנוגעות לבדואים בנגב, המלוות את המדינה מיום הקמתה, וביתר שאת בעשרות השנים האחרונות: סוגיית הסדרת ההתיישבות – הנוגעת לעשרות אלפי אזרחים בדואים המתגוררים בפזורה הבלתי חוקית ללא תנאים הולמים, ושל סוגיית תביעות הבעלות – בה רק אחוזים בודדים מקרב האוכלוסיה הבדואית טוענים לבעלות על למעלה מ-550,000 אלפי דונמים, שטח המשתווה לתחום השיפוט של עשרת הערים הגדולות בישראל גם יחד.

תכנית העבודה שלנו שהוגשה בימים אלו לשר אורי אריאל, הממונה על הרשות הממשלתית להסדרת התיישבות הבדואים, שמה את הדגש על מתן הפתרונות עבור עשרות אלפי האזרחים הבדואים המתגוררים בפזורה הבלתי חוקית ללא תשתיות הולמות, והסדרתם ביישובי הקבע, ללא תלות בפתרון סוגיית התביעות, וזאת באמצעות פיתוח ושיווק של עשרות אלפי מגרשים עבור תושבי הפזורה על אדמות מדינה פנויות ביישובים הקיימים ובסמוך להם, תוך הרחבת היישובים בהתאם לצורך.

פרק מרכזי נוסף בתכנית, מתווה קווים לקידום תכנית לאומית לפיתוח הישובים החוקיים, הכוללת תכנית הבראה לצמצום הפערים עם שאר היישובים במרחב בתחומי חינוך, תעסוקה ופיתוח והענקת הטבות ליישובים המוכיחים התנהלות תקינה, ומתן "סל קליטה" שיעודד רשויות קולטות ותסייע להן בנטל הכלכלי של קליטת הפזורה.

העתקת מגורי תושבי הפזורה ליישובים הקיימים, אמורה להתקיים בעזרת שיפור החוקים והכלים הקיימים העומדים לרשות גופי האכיפה ומערכת המשפט, וללא צורך בחקיקת חוק כולל ומסורבל כדוגמת חוק בגין, שצפוי להיתקל במשוכות פוליטיות.

בנוגע לתביעות הבעלות גורסת תכנית רגבים כי יש לקבוע בחוק לוחות זמנים קצרים שיהוו חלון הזדמנויות בו ניתן יהיה להגיע למתווי פשרה, הכוללים פיצוי כספי גבוה מאוד, אך ללא כל תמורה בקרקע. במקרים בהם יכשלו ניסיונות הפשרה, סכום הפיצוי ילך ויפחת, והמדינה תתבע ותוכיח בבתי המשפט את בעלותה על הקרקעות, ותרשום אותן על שמה.

ועדת החינוך דנה במצוקת החינוך במגזר הבדוא ואנחנו תוהים מדוע אימץ מרגי את הצעת חברי הכנסת הערבים וארגוני השמאל להקים עשרות כיתות בתוך הפזורה הבלתי חוקית, בניגוד לעמדת משרדי הממשלה המבקשים לקדם את  ההסדרה ולהמנע מקיבוע הפזורה

ועדת החינוך ערכה דיון במצוקת החינוך במגזר הבדואי. על פי נתוני משרד החינוך ישנם אלפי תלמידים, בעיקר בגיל הרך, המתגוררים בפזורה הבלתי חוקית, שאינם מבקרים במסגרות החינוך.

מסגרות החינוך עבורם ממוקמות ב-19 יישובי הקבע הבדואיים הקיימים באיזור. חוץ ממוסדות החינוך ביישובי הקבע, המדינה מפעילה כיום 17 'מרכזים לשירותים חיוניים' (הכוללים שירותי רפואה וגנים) עבור הפזורה הבלתי חוקית. מרכזים אלו פועלים במבנים יבילים, בהתאם לתיקון מיוחד בתכנית המתאר המחוזית.

המדינה מפעילה כיום מערך הסעות על מנת להסיע את ילדי הפזורה למוסדות החינוך הפועלים ביישובי הקבע ובמרכזים לשירותים חיוניים. מערך הסעות מיוחד הוקם במיוחד עבור הגיל הרך, הכולל נסיעות במיניבוסים המצוידים בבוסטרים ומלווה בכל הסעה.

מזה שנים, מנסה מדינת ישראל לקדם את הסדרת ההתיישבות הבדואית והעתקת הפזורה הבלתי חוקית ליישובי הקבע, בהם קיימים תשתיות קבע חדישות של שירותי חינוך, רפואה ורווחה.

חברי הכנסת הערבים ומספר ארגוני שמאל, כינסו היום את הדיון בוועדה, בדרישה להקים עשרות כיתות גן בתוך הפזורה הבלתי חוקית, מאחר ולדבריהם ההורים מסרבים לשלוח את ילדיהם במערך ההסעות.

עם זאת, רק לאחרונה קיבלה הממשלה הצעת חוק הכוללת תכנית חומש לחיזוק המגזר הבדואי ולצמצום הפערים בתחומי החינוך והרווחה. במסגרת התכנית יוקצו מאות מיליוני שקלים להקמת מוסדות חינוך חדשים ביישובי הקבע ולשיפוץ כיתות קיימות.

נציגי משרד החקלאות במסגרתו פועלת הרשות להסדרת התיישבות הבדואים, הסבירו את הבעייתיות בהצעה, והצביעו על העובדה כי רק לאחרונה קיבלה הממשלה הצעת חוק הכוללת תכנית חומש לחיזוק המגזר הבדואי ולצמצום הפערים בתחומי החינוך והרווחה. במסגרת התכנית יוקצו מאות מיליוני שקלים להקמת מוסדות חינוך חדשים ביישובי הקבע ולשיפוץ כיתות קיימות.

נציגי משרד החינוך הבהירו כי בכוונתם לתגבר את מוסדות החינוך הקיימים, ובכל מקום בהם ניתן לפעול בהתאם לחוקי התכנון והבניה. במשרד החינוך מציינים כי הסיבה להיעדרות של אחוז ניכר מהילדים ממסגרות החינוך, קשורה לסירובם של ההורים ובשל בעיות רווחה – וכי מערך ההסעות נותן מענה רוחבי עבור רוב התלמידים. במשרד הדגישו כי האחריות על הביקור הסדיר של הילדים במוסדות החינוך בהתאם לחוק החינוך, מוטל על הרשויות המקומיות וקציני הביקור הסדיר.

באופן תמוה, החליט מרגי לאמץ את הצעת חברי הכנסת הערבים וארגוני השמאל, ולקדם את הקמתן של עשרות כיתות לימוד וגנים בתוך הפזורה הבלתי חוקית, זאת בניגוד לעמדת משרדי הממשלה, הרואים בצעד זה ככזה שיפגע במאמצי ההסדרה, ויגרום בפועל לקיבוע בפועל ולהרחבה של הפזורה הבלתי חוקית.

הבעייתיות הרבה בפתרון שמתווה חבר הכנסת מרגי היא שיש מצוקה אמיתית במגזר הבדואי, אבל הפתרון הוא בהרחבת המוסדות הקיימים ושכלול ופיקוח על מערך ההסעות, ולא בהקמה של עוד ועוד מוסדות בפזורה, שרק יקבעו את המצוקה ולא יתנו מענה אמיתי ומעמיק. ראשי המגזר הבדואי חייבים לנהוג באחריות, ולהבין שהסדרת ההתיישבות והמעבר ליישובי הקבע, הם אינטרס ראשון במעלה של הציבור הבדואי עצמו. מי שבכח דוחף את הציבור שלו מאתיים שנה אחורה לא רוצה בטובת אנשיו, אלא לשמר את הפערים והבעיות.

כיצד בחר להגיב יו"ר הוועדה ח"כ בני בגין, כשהח"כים הערבים תקפו את הנציג שלנו בצעקות וקללות? צפו

בדיון סוער במיוחד שהתקיים השבוע בועדת הפנים של הכנסת על הקמת היישוב חירן שבנגב, הוזמן לדבר גם נציג מטעמנו, עמיחי יוגב, המשמש כרכז מחוז הדרום בתנועה. הדיון התקיים על פי דרישת הרשימה הערבית המשותפת, לאור העובדה כי כדי להתחיל בעבודות הפיתוח להקמת היישוב שאושררה לאחרונה על ידי בג"ץ, יש צורך לפנות מקבץ בדואי לא חוקי, היושב על חלק מהאדמות שהממשלה מייעדת ליישוב חירן.

בדיון המתוח שנוהל על ידי חבר הכנסת בני בגין, השתתפו בו נציגים מטעם משרדי הממשלה, לצד מספר רב של תושבים בדואים וארגוני שמאל. לאחר שכלל חברי הכנסת שנכחו בדיון נשאו דברים, ניתנה רשות הדיבור לגופים האזרחיים שהוזמנו לוועדה. בזה אחר זה וללא כל הפרעה, נשאו דברים תושבים בדואים, נציג עמותת הכפרים הלא מוכרים, ואנשי ארגון השמאל 'עדאלה' המתנגדים להקמת היישוב חירן.

עמיחי יוגב, רכז דרום שלנו, ביקש לדבר על העובדה כי מדינת ישראל עושה מעל ומעבר למען תושבי המקבץ הלא חוקי, אולם ברגע שפתח בדברים הוא הותקף בצעקות וקללות קשות על ידי חברי הכנסת הערבים והתושבים הבדואים.

במקום להשליט סדר באולם ולאפשר ליוגב להשלים את דבריו באין מפריע, בחר חבר הכנסת בגין לזרז דווקא את יוגב שיסיים את דבריו. הצעקות והקללות נמשכו ובגין 'חתך' את נציג רגבים ועבר לדובר הבא.

"הדיון הזה הוא ניסיון ברור להלך אימים על מדינת ישראל ומוסדותיה", אומר יוגב בעקבות הדיון. "ממשלת ישראל החליטה על הקמת היישוב לפני 14 שנים. זה עבר בצורה מוחלטת את מבחן בג"ץ שקבע כי אין פה שום נישול או גזענות, ואישר להתקדם בתהליך הקמת היישוב.

"חברי הכנסת הערבים מאיימים בצורה גלויה על מדינת ישראל ומצהירים כי הם יטרפדו את המהלך בכל דרך אפשרית. מדובר פה במבחן ריבונות חשוב למדינת ישראל שצריכה להגיד בצורה הברורה ביותר: לא תהיה פה מדינה בתוך מדינה!".

כזכור, הדיון בוועדת הפנים נערך למעשה לאחר מתן פסק דין חלוט של בג"ץ שקבע כי אין מניעה לפנות את תושבי המקבץ הלא חוקי. לפני חודש בלבד קבעה נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, כי אין מקום לקיים דיון נוסף בעתירה, ובכך למעשה חתמה את הסאגה המשפטית.

פסק הדין קבע כי בפני תושבי המקבץ פתוחה הדרך לרכוש מגרשים ביישוב המיועד, ככל אזרח אחר, או לאמץ את אפיק הפיצויים הנדיב שהוצע להם על ידי המדינה לפני שנים רבות, הכולל מגרש מפותח של 800 מ"ר, בעיירה חורה הסמוכה בסבסוד כמעט מלא של המדינה, לצד מענק כספי נדיב כפיצוי על הבית הלא חוקי.

בגין העדיף להתקפל בפני הצעקות והאיומים של הבדואים וחברי הכנסת הערבים במקום להעמיד אותם במקומם. ההתקפלות הזו היא ביטוי מצער להתנהלותו של בגין בשנים האחרונות בסוגיית הסדרת ההתיישבות הבדואית.

בדיון בבית המשפט העליון על פינוי הכפר הבדואי שהוקם על קרקע יהודית פרטית, הציע השופט מזוז להפקיע את הקרקע מבעליה על מנת להכשיר את הכפר הבלתי חוקי

בבית המשפט העליון נידונה השבוע סוגיית הכפר אל זרנוג שבנגב. הכפר בו מתגוררים בני השבט הבדואי אבו-קווידר, נבנה על חלקת קרקע בבעלות יהודית פרטית שנרכשה לפני כ-85 שנה.

בני שבט אבו קוידר שהגיעו מרצועת עזה לישראל במהלך שנות ה-50, פלשו במהלך השנים לחלקה וכן לאדמות מדינה סמוכות ובנו במקום מעל שלוש מאות בתים ללא היתר. למרבה האבסורד, גם מדינת ישראל בנתה לרווחת בני השבט מבני ציבור ללא היתר, בניגוד גמור לחוקי התכנון והבניה, וליסוד החוקתי של זכות הקנין.

מאז שנות ה-80 ניהלה המדינה עם נציגי השבט משא ומתן בניסיון להעתיק את מגורי השבט למקום מוסדר, ובדצמבר 1998 חתמו המדינה וחלק מנציגי השבט הסדר מוסכם על פינוי השבט ליישוב רהט. במסגרת  ההסכם התחייבה המדינה למתן הטבות כלכליות נרחבות לבני השבט וכן התחייבה להימנע מלאכוף נגדם את דיני התכנון והבניה עד למועד המעבר, אולם במהלך 15 השנים האחרונות לא חלה כל התקדמות ממשית ביישום ההסדר, ובחסות ההסכם הוסיפו התושבים ובנו במקום עוד עשרות בתי מגורים.

יחד עם יורשיהם של רוכשי הקרקע, עתרנו בשנת 2012 כנגד המדינה שבנתה על גבי הקרקע שבבעלותם, ודרישתם לסילוק יד נענתה במלואה על ידי בית המשפט. במקביל עתרו בעלי הקרקע לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בדרישה כי המדינה תשלים את העברת בני השבט לרהט ותחזיר לידיה את החלקה שבבעלותם.

בית המשפט המחוזי דחה בינואר 2013 את העתירה, וקבע כי על המדינה להשלים את הליך התכנון בתוך שלוש שנים, ולאחר מכן ליישם את העברת השבט בתוך שלוש שנים נוספות. בעלי הקרקע ערערו לבית המשפט העליון מאחר וחלופת ההסדרה ליישוב בני השבט בעיר רהט, איננה ישימה לאור התנגדותה של העיר רהט כמו גם של חלק מבני השבט שפלשו לקרקע.

לאורך הדיון חזר השופט מזוז מספר פעמים על הרעיון לפיו על המדינה לשקול ברצינות את האפשרות להפקיע את הקרקע מידי בעליה היהודים ולהסדיר את היישוב הלא חוקי במקומו באופן של הלבנה למפרע.

"אני מבין כי המדינה לא רואה כפתרון הסדרה של ההתיישבות במקום עצמו", אמר מזוז לבא כח המדינה. "זאת לכאורה במובנים מסוימים האופציה הפשוטה ביותר, זה אומר להפקיע את השטחים הפרטיים ולתכנן את המקום. לעומת זאת יכולים להיות שיקולים אחרים למה לא. אני שואל אם יש במסגרת המחשבה הכוללת כל התכניות לפתרון או ליישוב מחדש של הבדואים בדרום, האם לשטח זה יש ייעוד מוגדר".

בתגובה לדברי עירית רהט המתנגדת להצעת המדינה ליישוב את בני השבט בשכונה חדשה שתבנה עבורם בעיר, ציין בא כוחם של בעלי הקרקע, כי גם בתוך שבט אבו קווידר לא כולם מוכנים לעבור לרהט – מה שהופך את עמדת המדינה ללא ריאלית. הוא הוסיף כי יש לזכור שמדובר בקרקע פרטית שנגזלה מדי בעליה, ולפיכך יש לשקול רעיונות הסדרה חלופיים שעלו בעבר – כגון על אדמות מדינה ביישוב ערערה.

"איש לא מינה את אדוני כגורם מוסמך, או כממשלה שיכול להחליט איך מתכננים את מדינת ישראל, לכם יש אינטרס מאוד נקודתי כבעלי זכויות בנכס. חלק מהאשם הוא שלכם, שנזכרתם עשרות שנים אחרי שהמבנים האלה קיימים", אמר השופט מזוז בתגובה לדברים. "מתי הפעם האחרונה שפינו יישוב מקרקע פרטית? כמה בתים היו שם וכמה שנים זה לקח? ממתי פינו 3000 אנשים מקרקע פרטית? למדינה יש את האילוצים שלה, והיא תפעל לפי זה. זה לא בהכרח הדבר בסדר העדיפות הראשון של המדינה לטפל בבעיות המערערים".

השופט מזוז יצר אבחנה בין פרשת אל זרנוג בה הוא ממליץ למדינה לנקוט בסעד של הפקעת הקרקע מבעליה – על מנת למנוע את פינוי היישוב, לבין מקרים שנידונו אך לא מכבר בבג"ץ – היישובים היהודים מגרון ועמונה, בהם נטען כי רק חלק מסוים מקרקעות היישוב הן בבעלות פרטית. במגרון ועמונה לא זו בלבד שבג״ץ לא העלה את רעיון ההפקעה, אלא דחה את בקשות המדינה למתן אורכה לשם מציאת פתרונות והורה למדינה לפנות את היישובים.

החברה להגנת הטבע מנהלת כארבע שנים קרב מר נגד פיתוח היישוב 'שיזף' בהר הנגב, בנימוק שאין להקים יישובים חדשים, אולם מנגד המליצה לאחרונה על הלבנת ארבעה מקבצים בדואיים שהוקמו בניגוד לחוק ליד אתרי עתיקות || ככה זה בטבע?!

הקמת יישובים חדשים מתנגשת לא פעם עם הרצון לשימור ערכי טבע וסביבה המצויים באיזור המדובר, אולם באופן מפתיע ההתנהלות הבלתי עקבית של החברה להגנת הטבע בסוגיה זו, מעלה תמיהה קשה על האג'נדה לפיה היא מתנהלת.

בשנת 2005 החליטה המועצה הארצית לתכנון ובניה, במבט צופה פני עתיד, כי ככלל יש להמנע מהקמת יישובים חדשים, ולהתמקד בהרחבת יישובים קיימים. הקמת יישובים חדשים, החליטה המועצה הארצית, תתקיים רק במקרים מיוחדים ובכפוף למילוי שורה של דרישות סף ותנאים קפדניים.

משום מה, בעשור האחרון נמצאו נסיבות מיוחדות להכרזתם של 11 יישובים חדשים בנגב – כולם עבור המגזר הבדואי – ואף לא יישוב יהודי אחד, ומסתבר שגם לשאלה מהי עמדת החברה להגנת הטבע בנוגע להקמת יישובים חדשים בנגב, יש שתי תשובות הפוכות לחלוטין – תלוי לאיזה מגזר נועד היישוב.

"יישוב (יהודי) חדש – איום חדש"

כבר שנים ארוכות מנהלת החברה להגנת הטבע מאבק מר ומתמשך כנגד הקמת 'שיזף' – יישוב קהילתי משותף לדתיים וחילונים, אותו מקדמת המועצה האיזורית הר הנגב. בתחילת 2012 התקיים טקס החניכה ליישוב החדש, ומבני המגורים היבילים הוצבו בתחומי תכנית מתאר מפורטת ומאושרת להקמת 'קריית חינוך'.

הוועדה המקומית לתכנון ובניה הגדירה באופן זמני את היישוב כ'כפר סטודנטים', המשותף למועצה ולעמותת איילים, וזאת על מנת להקל על ההליכים הבירוקרטיים. התנהלות זו ננקטה כפתרון זמני במקביל לפעילות המועצה לתת תוקף מחודש, לאישור שניתן בעבר להקמת יישוב כפרי באותו המקום.

החברה להגנת הטבע ניסתה להיאבק בהקמת היישוב החדש בכל דרך, אותו הגדירה באתר האינטרנט כלא פחות מאשר "איום חדש".

"בשנה האחרונה מתרחבת התופעה של קבוצות צעירים המתגבשות סביב רעיון הקמת יישובים חדשים בנגב ובגליל. הם רואים בחזונם יישוב חדש, מתבדל, שחי מחקלאות, חינוך ותיירות ומבסס את חיי הקהילה שלו על עקרונות של איכות הסביבה. עמדת החברה להגנת הטבע גורסת כי יש להימנע מהקמת יישובים חדשים מסיבות כלכליות, חברתיות וסביבתיות", צוין באתר.

עוד נכתב, כי "פיתוח יישובים חדשים, הכולל הן בניית בתי מגורים והן תשתיות נלוות נדרשות כגון כבישים, חשמל, ביוב ומים – פוגע בנוף הפתוח, מצמצם את כמות השטחים הפתוחים, קוטע את הרצף שלהם, הורס בתי גידול וגורם לנזק אקולוגי. החברה להגנת הטבע רואה בדאגה את התנהלותה של עמותת "איילים" אשר במספר מקרים לאחרונה מבצעת עבירות על חוקי מקרקעין שונים, ובכלל זה על חוק התכנון והבניה".

עוד לפני העליה לקרקע, פנתה החברה למשרד היועץ המשפטי לממשלה, ליחידה הארצית לאכיפת דיני המקרקעין במשרד הפנים, ולועדה המחוזית לתכנון ובניה ודרשה למנוע את אכלוס המגורונים.

במרץ 2012 – מיד לאחר העליה לקרקע, הגישה החברה ערר חריף לועדת העררים, בו שפכה אש וגפרית על המועצה וגרעין שיזף וניסתה לקעקע את חוקיות ההיתר שנתנה הועדה המקומית, מאחר והתכנית הקיימת מתייחסת לקריית חינוך ולא ליישוב. "למעשה, עסקינן כאן בגרעין להקמת יישוב חדש "שהתחפש" לקריית חינוך. החלטת הוועדה המקומית לתת היתר בניה להקמתו של 'כפר סטודנטים', לא רק שאינה תואמת את התכנון הקיים בשטח, אלא אף עושה בו שימוש ציני בכך שהיא כופה עליו הר כגיגית", נאמר בערר עליו חתום שי טחנאי, רכז דרום בחברה להגנת הטבע.

""כפר הסטודנטים" מוקם כאשר כלל אין בנמצא אותו מוסד חינוך מכח התכנית, אותו אמורים אותם "הסטודנטים" לפקוד", הטעים הערר בלעג. "כפרי סטודנטים נועדו לחזק את הקהילה ביישובים בהם הוקמו. כאן, אין שום יישוב. שום דבר. דממת מדבר. ומכאן ההפרה הסביבתית הבוטה והגסה של השטח, והציניות במהלך כולו".

ביוני 2012 קיבלה ועדת הערר את עמדת החברה להגנת הטבע, וקבעה כי לא ניתן להגדיר את המקום ככפר סטודנטים ללא קיומו של מוסד חינוך במקום. מספר חודשים לאחר מכן חידשה מועצת הר הנגב את ההיתר, תוך שהיא מאשרת שימוש חורג בהגדרת 'גרעין התיישבות' לפרק זמן של חמש שנים, ובכפוף לעמידה בשורת דרישות. החברה להגנת הטבע הגישה ערר נוסף. ועדת העררים לא מצאה דופי בהיתר המחודש והמתוקן, ודחתה את הערר.

מאז חלפו מספר שנים, וכעת מתכוננת החברה להגנת הטבע לעתור לבית המשפט המחוזי בדרישה לפינוי שיזף.

החברה להלבנת הקבע

הסאגה המתוארת עד כאן מציפה את השאלה המתבקשת, מהו המניע הפנימי להתנגדות העיקשת והעקבית של החברה להגנת הטבע נגד שיזף, אולם תמיהה זו גוברת שבעתיים לאור העמדה שהציגה החברה רק לאחרונה, בנוגע להלבנת מקבצים בדואיים לא חוקיים הממוקמים בתחומי אותה מועצה, והמלצתה להגדירם כיישובים חדשים.

לפני כשלושה חודשים התקיים בלשכת התכנון המחוזית בבאר שבע, דיון שעסק בהחלטת הממשלה להקמת יישוב בדואי בהר הנגב. בשנת 2008 החליטה ממשלת ישראל להקים יישוב בשם 'רמת ציפורים', שייתן מענה חוקי לכ-120 משפחות בדואיות החיות באיזור בארבעה מקבצים בלתי חוקיים.

התכנית הממשלתית המקורית ביקשה לאחד את כל המקבצים ליישוב אחד, אולם כצפוי, התושבים הבדואים ועמותת השמאל 'במקום' הביעו התנגדות לשינוי המצב הקיים, וביקשו להכיר בכל ארבעת המקבצים, ולהלבינם כיישובים חוקיים.

בסוגיה זו, במפתיע, הביעה החברה להגנת הטבע תמיכה בעמדה הקיצונית של הלבנת כל המקבצים הבלתי חוקיים, בניגוד מוחלט לעמדת 'גופים ירוקים' כגון רשות הטבע והגנים ורשות העתיקות. אלו האחרונות הודיעו כי הן מתנגדות מעיקרא להקמת היישובים שצפויים לפגוע באתרי עתיקות שהוכרזו על ידי אונסקו כאתר מורשת עולמית, ובלית ברירה מקבלות את ההצעה להקמת יישוב אחד בלבד. עמדה זו נתמכה גם על ידי המשרד להגנת הסביבה ורשות מקרקעי ישראל.

הצעה חלופית שהגיעה מכיוון הבדואים ו'במקום', ביקשה להגדיר את רמת ציפורים כישוב אחד עם שלוש שכונות שיוגדרו כמיזמי תיירות.

בדיון התברר כי אותה החברה להגנת הטבע שיצאה חוצץ נגד שיזף והגדירה אותו כ'איום', הביעה תמיכה נלהבת בחלופה שהציעה להקים יישוב מרכזי ועוד שלושה יישובי לווין.

שי טחנאי, נציג החברה להגנת הטבע בדיון, ציין כי "ההליך הנוכחי מהווה החלטה מקדמית, ולכן הוא מחייב דיון של כל גורם עם משרדו. החלופה המשולבת שהוצעה מקובלת: ישוב אחד גדול עם 3 שלוחות קטנות יותר. ישובים קהילתיים תיירותיים קטנים. אי אפשר להקים ישוב ולקרוא לו אתר תיירות", הדגיש טחנאי ואף עקץ את המתנגדים: "צורמת הטענה נגד הקמת ישוב לכ-20 משפחות בשעה שדנים על התיישבות בודדים".

ומה בנוגע ליישוב בדואי? "לא פוליטיקה – תיקון עוול חברתי"

ההמחשה הטובה ביותר לחוסר ההלימה בין העמדות השונות שמפגינה החברה להגנת הטבע אותה ייצג טחנאי, מוסברת במילותיו של טחנאי עצמו, במהלך ריאיון עם העיתונאי קלמן ליבסקינד ברדיו גלי ישראל במהלך פברואר 2014. (קישור לתמליל המלא?)

"החוק הוא חוק והיום יש הפרת חוק בדמות הקמת ישוב חדש", אמר טחנאי בנוגע לשיזף. "ישראל היא הצפופה ביותר בעולם המערבי, ויש לנו מעט מאוד שטחים שהם שטחים פתוחים, לכן מדיניות התכנון של מדינת ישראל – זה לא של החברה להגנת הטבע – שאין מקום להקים ישובים חדשים, יש לעבות את הישובים הקיימים".

ליבסקינד הקשה בזהירות, כיצד התנגדה החברה להגנת הטבע להקמת יישובים יהודיים כמו שיזף בנגב, שיבולת בגליל ואף ליישובי העקורים מגוש קטיף, "אבל לישובים הבדואים שקמים אתם לא הגשתם אף פעם התנגדות לאף אחד כזה, ואני שואל בזהירות אם יכול להיות שיש פה קצת פוליטיקה גם בחברה להגנת הטבע?".

"הישובים הבדואים החדשים מוקמים אחרי הליכים שהם עוברים בכל מוסדות התכנון", השיב טחנאי. "פוליטיקה אין. הגשנו גם התנגדות לישובים הבדואים בעובדה. יש לנו עמדה מאוד מאוד נחרצת בנושא של הישובים הבדואים".

לאחר שליבסקינד הוסיף והקשה, מדוע החברה להגנת הטבע טוענת שיש לעבות את היישובים הקיימים במגזר היהודי, ולא מחזיקה באותו קו לגבי הפזורה הבדואית וצירופם ליישובים הקיימים, פצח טחנאי במונולוג שאישש את החשש המצער, לקיומה של "קצת פוליטיקה" בחברה להגנת הטבע.

"יש ריכוזים מאוד גדולים שהמדינה הכירה בהם והיום מקדמת שמה תכניות, תכניות מיתאריות לאותם הישובים שהאוכלוסיה הבדואית גרה בהם. מאות אלפים ועשרות אלפים כבר נמצאים וכבר גרים שם, ולכן אנחנו אומרים יש ישובים שכבר נמצאים וכבר עשרות אלפים תושבים גרים בהם, אותם המדינה צריכה לקדם במסגרת… כן, מכיוון שגם כלפי הבדואים מדינת ישראל עשתה טעות ויש פה עוולה היסטורית גם סביבתית, וגם חברתית, ולכן את ההסדרה של הישובים הבדואים צריך לעשות… זה מאוד מאוד פשוט, מדינת ישראל החליטה שהיא צריכה לתקן את העוולות שהיא גרמה במשך למעלה מ… המדינה היום מסתכלת על המכלול של נושא של ההתיישבות הבדואית והיא אומרת יש כאן צורך לעשות תיקון חברתי…".

אז מה יצא בשורה התחתונה? החברה להגנת הטבע מנהלת קרב עיקש נגד הקמת יישוב יהודי שהוקם כחוק בתוך תכנית מתאר מפורטת, ונתלית בפרט הטכני כי התכנית מייעדת את המקום להקמת קריית חינוך ולא ליישוב. מנגד, אף אם נתעלם מדו-הערכיות המקוממת העולה מהדברים לעיל, היא מביעה תמיכה תמוהה בהלבנת מקבצים לא חוקיים, שצפויים על פי החשש לפגוע באתרי עתיקות חשובים בעלי שם עולמי. היא דוחפת להקמתם כארבעה יישובים קטנטנים – בניגוד לכל עקרון תכנוני – תוך התעלמות מכל העקרונות שבהם נימקה את התנגדותה להקמת שיזף.

 בית המשפט העליון הסיר את המכשולים המשפטיים כנגד הקמת היישוב חירן בצפון הנגב שהקמתו תקועה מעל עשור. השופטים קבעו: לתושבי הפזורה המתגוררים בתחומי היישוב המיועד אין כל זיקה לקרקע, ודחה בשתי ידיים את טענתם כי הקמת חירן מהווה צעד גזעני || כל סיפור חירן בעובדות מתומצתות

בשנת 2002 החליטה הממשלה על הקמת 14 יישובים בנגב הצפוני, בהם היישוב העירוני חירן המתוכנן להקמה על אדמות מדינה מדרום ליער יתיר, והמיועד לקליטת 2000 משפחות. במקביל להחלטה זו, הקימה ממשלת ישראל בעשור האחרון, 11 יישובים המיועדים אך ורק למגזר הבדואי, המכונים 'יישובי אבו בסמה'.

מאז ההחלטה על הקמת חירן, פצחו בדואים בני שבט אבו אלגיען המתגוררים בפזורה בלתי חוקית המכונה על ידם 'אום אל חירן', שנמצאת בתחומי היישוב המיועד, במאבק משפטי וציבורי נגד הקמת חירן, המתנהל בארץ ומחוצה לה.

ארגוני שמאל רדיקלי כגון 'עדאלה' ו'במקום' המנצחים על המאבק, מתעקשים להצמיד לסוגיית חירן תווית של מאבק לאומי, ואינם בוחלים בהפצת מידע שקרי המציג את מדינת ישראל כבריון גזעני. ישראל מוכפשת ברחבי העולם כמי שמבקשת לנשל ולהחריב כפר בדואי עתיק יומין, על מנת להקים על חורבותיו יישוב יהודי. בתחילת מאי 2015, חתם בית המשפט העליון את ההליך המשפטי שנמשך למעלה מעשור, וקבע כי אין שום מניעה להקמת היישוב.

השופטים קבעו כי אין לעותרים כל בעלות או זיקה מחייבת לקרקע ודחו את טענת הקיפוח והגזענות בשתי ידיים. בית המשפט ציין כי בפני תושבי פזורת 'אום אל חירן' פתוחה הדרך לגור בכל מקום חוקי בו יחפצו. כיתר בני שבטם שבחרו בכך בעבר, באפשרותם של משפחות אלו ליהנות מהטבות מפליגות שמעניקה מדינת ישראל לכל תושב פזורה (מגרש למגורים בחינם ביישוב חוקי לצד מענק כספי נדיב כפיצוי על הבית הלא חוקי). השופטים הוסיפו כי בפני העותרים פתוחה הדרך לרכוש מגרשים ביישוב המיועד, ככל אזרח אחר.

למרות פסק הדין הברור, ממשיכים ארגוני השמאל בקמפיין הדה-לגיטימציה נגד היישוב חירן. את האמת הפשוטה לאשורה קל להבין על ידי הכרת העובדות ההיסטוריות על רצף הזמן.

 חירן לאורך ציר הזמן 1948-2015

1948-1956: שבט אבו אלגיען, המונה 200 נפש, התיישב באזור בית קמה והקים את אוהליו עד הגבול הירדני. בני השבט עסקו בהברחה מעבר לגבול ובמסירת ידיעות אודות תנועות צה"ל על כביש 40.

1956: בעקבות הפעילות העוינת, מעביר הממשל הצבאי את רוב בני השבט, בהסכמתם, לאזור עתיר, שם הם מקבלים אדמות בחכירה, לשימוש חקלאי, ומקימים את אוהליהם.

שנות ה-60: חלק ממשפחות השבט שהתיישבו בעתיר, יצאו מהתחום שהוקצה עבורם והתפרסו על שטחים נוספים מסביב, בהם גם האזור המיועד להקמת היישוב חירן.

1980: המדינה מקימה ומפתחת יישובים עבור תושבי הפזורה, הכוללים שירותי בריאות, חינוך ותברואה. כל גבר מבני השבט זכאי לקבל חינם אין כסף, מגרש מפותח לבניה בגודל חצי דונם – זכות שאיננה ניתנת לאף אזרח ישראלי שאיננו בדואי.

שנות ה-80 ואילך: רוב שבט אבו אלגיען עוזב את הפזורה ועובר למגורי הקבע בעיירה חורה הסמוכה. מיעוטם נשאר באזור ההתיישבות בעתיר ומעמיקים את אחיזתם באזורים הנוספים עליהם השתלטו. במהלך השנים, המבנים הלא חוקיים בגבעה המכונה על ידי הפולשים 'אום אל חירן', הולכים ומתרבים בהדרגה: מ-22 מבנים בשנת 2000, ועד ל-36 מבנים בשנת 2010.

2002: ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון מחליטה להקים 14 ישובים בנגב הצפוני, ביניהם חירן – יישוב עירוני. על חלק קטן מהאדמות שהוקצו ליישוב המתוכנן לקליטת אלפיים משפחות, נמצא המקבץ הלא חוקי 'אום אל חירן', המונה משפחות בודדות. תושביו נדרשים על ידי המדינה לעבור למגרשים שהוקצו עבורם בעיירה חורה, אך אלו מסרבים.

2004: נציגי הפולשים פונים לבית משפט השלום (ת"א 3326/04) כנגד ההחלטה להקמת היישוב חירן, בטענה כי המדינה היא זו שקבעה את ישיבתם במקום. הפולשים טוענים כי מדינת ישראל פועלת ממניעים גזעניים, וכי היא מבקשת להרוס כפר בדואי, כדי להקים במקום יישוב יהודי.

2009: בית משפט השלום קובע כי העותרים לא הוכיחו רכישת זכויות במקרקעין ודוחה את העתירה. הללו מערערים על פסק הדין בבית המשפט המחוזי (ע"א 1165/09).

2011: בית המשפט המחוזי מאמץ את מסקנותיו של בית משפט השלום. הפולשים שבים ומערערים לבית המשפט העליון (רע"א 3094/11).

2013: לאחר ערעורים חוזרים ונשנים של בני שבט אבו אלגיען, נשלם ההליך התכנוני של הישוב חירן בכל דרגי וועדות התכנון במשרד הפנים.

2015: בית המשפט העליון תומך אף הוא בפסיקות קודמיו ומורה כי על הפולשים לעזוב את השטח.

בית המשפט העליון דחה את הערעור של השבט הבדואי אלעוקבי, וקבע כי לא הוכחה שום ראיה לבעלותם על הקרקעות בכפר הלא-חוקי אל עראקיב. בפס"ד נמתחה ביקורת חריפה על חוות הדעת של פרופ' יפתחאל, המומחה  מטעמם של הבדואים: "אינו נסמך בחוות דעתו על ראייה אובייקטיבית"

שופטי בית המשפט העליון דחו לאחרונה את ערעורם (ע"א  4220/12) של תושבי הכפר הלא חוקי אל ערקיב שבנגב אשר דרשו כי המדינה תכיר בבעלותם על אדמות בנגב הצפוני. תושבי הכפר, בני שבט אלעוקבי טענו כי השלטון העות'מני והמנדט הבריטי הכיר באוטונומיה השיפוטית שלהם באותן אדמות ולכן גם על מדינת ישראל להכיר בכך.

פסק הדין ניתן פה אחד על ידי השופטים חיות, רובינשטיין וג'ובראן, אשר קבעו שלא הוכח כי אותן חלקות היו בבעלות הבדואים לא בתקופת המנדט הבריטי ולא בשלטון העות'מאני. בכך למעשה מצטרפים שופטי העליון לפסק הדין של השופטת שרה דברת מבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

מקריאת פסק הדין עולה כי ביהמ"ש העליון קיבל את עמדת המדינה ודחה את כל טענות הבדואים שיוצגו ע"י עו"ד מיכאל ספרד. השופטים נסמכו בפסיקה, בין השאר, על חוות דעתה של פרופ' רות קרק ושללו כמעט לחלוטין את חוות דעתו הנגדית של פרופ' אורן יפתחאל.

השופטת חיות שכתבה את פסק הדין לא חסכה ביקורת על יפתחאל. כך למשל כתבה על הממצאים שהציג: "המסמכים והתעודות ההיסטוריות עליהם מבקש פרופ' יפתחאל לסמוך את חוות דעתו באשר לקיומו של ישוב בדואי קדום בתחומי החלקות, הם צילומים בלתי קריאים של מפות אשר לא ברור מה מקורן והיכן, אם בכלל, מופיעות בהן חלקות התביעה".

כדי לבסס את הטענה על כך בכפר שהיתה התיישבות קבע נטען ע"י יפתחאל כי בכפר נבנה  בית ספר עבור ילדי הכפר, אלא שעדויות זקני הכפר היו שונות. "עוד יש לציין" נכתב בפס"ד, "כי בניגוד לטענתו של פרופ' יפתחאל לפיה היה קיים בחלקות ערקיב מבנה בית ספר בו למדו ילדי השבט, מעדויותיהם של זקני השבט עולה כי לא היה בית ספר בחלקות אלה".

"מניתוח הראיות המפורט" מסכמת השופטת חיות, "עולה כי פרופ' יפתחאל אינו נסמך בחוות דעתו על ראייה אובייקטיבית כלשהי המלמדת על כך שהחלקות עובדו על ידי משפחת המערערים לפני שנת 1945."

שלא במקרה, הכפר אל-ערקיב הפך לסמל של המאבק הבדואי מול מדינת ישראל בכל נושא ההסדרה של ההשתלטות הלא חוקית. עשרות פעמים המדינה הרסה את המבנים והבדואים, מלווים בארגונים בינ״ל,  בנו אותם מחדש.

כפי שניתן היה להבחין, במהלך הדיון המשפטי הושקע מאמץ רב אשר לווה בקמפיין תקשורתי לא מבוטל. שורה של חוקרים ומומחים סיפקו חוות דעת מקצועיות שנסמכו על מאמרים אקדמיים ותצלומי אוויר. במהלך הקמפיין, פרסמה הקרן החדשה לישראל כי היא "גאה לתמוך בתושבי הכפר במאבק למען זכויותיהם".

לא מדובר במאבק של ימין ושמאל אלא בין דוברי אמת למפיצי שקרים ובדיות. כל השופטים שדנו באלערקיב, הן במחוזי והן בעליון, שוכנעו כי לבדואים אין ולא הייתה בעלות על הקרקע. אותן חוות דעת של מומחים מטעם עצמם, ובדגש על זו של אורן יפתחאל התבררו כלא אמינות שנבעו מאינטרסים פוליטיים.

כעת, על המדינה ליישם את פסק הדין ולהתוות מדיניות חדשה להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. המדיניות החדשה צריכה לנתק את שאלת הזכויות בקרקע של הבדואים, אשר התבררו כחסרות בסיס, מסוגית הסדרת ההתיישבות. מדיניות זו תביא לכך שתושבי הפזורה יזכו למגורים נאותים בישובים המוכרים, מה שיביא להפסקת ההשתלטות הבלתי חוקית על קרקעות הנגב.