תקדים מטורף: בית המשפט פסק לעשות… צדק!

זה סיפור של דוד מול גוליית, מעטים מול רבים, פסיקה כמעט תקדימית של בית המשפט, עוד>>

בדיון בעתירה נגד מאות בדואים שפלשו לקרקע פרטית יהודית בנגב, בית המשפט דרש בתוקף מהמדינה לפנות את הפולשים ולהשיב את הגזלה לבעליה.

אז למה אנחנו בעצם עושים מזה סיפור? מה כל כך מרגש כאן?

אחרי שנים של דיונים ועתירות בבתי המשפט למדנו שיש אנשים ויש אנשים אחרים. יש פסיקות יש פסיקות אחרות.

יש את הישוב מגרון שבו פינו כ50 משפחות בגלל הטענה שהיישוב הוקם על קרקע פרטית אפילו שלא הייתה הוכחת בעלות על הקרקע, ויש את פזורת ביר הדאג' שפלשה לקרקע יהודית פרטית בנגב ובג"ץ לא ראה עילה והצדקה להתערבות.

יש את נתיב האבות, ששם מפנים בית בגלל חצי חדר 'לא חוקי' ויש בית של מחבל שהורסים בו חדר אחד במקום בית כדי 'לא לפגוע במשפחתו'. והדוגמאות עוד רבות ומפלות…

למעשה עד היום, כל פעם שהונחה על שולחן בית המשפט טענה על פלישה לקרקע פרטית, בית המשפט רצה קודם 'להכיר את הפנים במשפט': אם העותרים היו ערבים או ארגוני שמאל נגד התיישבות יהודית – בית המשפט הורה מיידית על פינוי, ואם היו אלו פניו של יהודי שבדואים פלשו לו לקרקע, בג"ץ לא ראה עילה משמעותית להתערבות.

אז מה קרה בעתירה הזו?

המדינה הודתה כי תכנית ההסדרה שהציגה לפני כעשור בבית המשפט והובילה למחיקת העתירה הראשונה שלנו הייתה מצג שווא. לא רק שהמדינה לא הסדירה את פינוי הפולשים, היא גם לא הרסה בניה חדשה כפי שהתחייבה, וכך הגענו ממצב של 150 משפחות פולשות למצב בו יש כעת על הקרקע הפרטית 550 משפחות, שמסרבות בתוקף לשתף פעולה עם ניסיונות ההסדרה. (והסדרה זה אומר, מגרש מפותח בחינם ביישוב חוקי פלוס פיצוי של מאות אלפי שקלים).

בעקבות כך, בית המשפט הורה על הוצאת צווי הריסה לכל המבנים בפזורת אל זרנוג.

הסיפור הזה מזכיר לנו למה אנחנו כאן, למה אנחנו ממשיכים לפעול גם בזירה המשפטית.

פסק הדין הזה מחזיר את התקווה לבעלי הקרקע, וללא ספק גם לנו, כי יש עוד סיכוי שהצדק ייעשה.